תקציר העבודה:

הסיקור התקשורתי של המציאות הנחווית יוצר פעמים רבות סדר קוהרנטי במוחו של הצופה, המאזין או הקורא. סיקור אירועים אלו הם מנת חלקה של התקשורת ולשם כך, בין יתר תפקידיה, היא קיימת. "קיום" זה מתחדד עוד יותר במצבי משבר, כאשר ישנו צורך עז מצד הציבור לדעת את אשר קורה סביבו. לאור כך אם ננתח ונעמוד על תפקידיה של התקשורת בכל האמור לסיקור הביטחוני, נוכל לדעת טוב יותר על תפקודה הכולל של התקשורת וכן על תפקודה הפרטיקולארי של התקשורת בסיקור מלחמתי או בטחוני.

ראשית כל ישנה הבחנה ברורה בין כל זרמי חקר התקשורת (פונקציונאליים, ביקורתיים ועוד), לגבי סוג המדינה והמשטר בה מיושמת התקשורת (כהן- אלמגור, 1997). לפי אלמגור תיאום הציפיות מתפקידיה של התקשורת צריך להיעשות לפי סוג המשטר בו היא מתפקדת או בדבריו:

...........

בישראל מתפקדת התקשורת בספירה מאוד שונה משאר העולם ולו מן הסיבה שלמין קום המדינה מוכרז בארץ מצב חירום ואנו על פניו נמצאים במצב של מלחמה. אני חושבת שקודם כל יהיה עלי לאפיין את החברה הישראלית בכל הנוגע לעמדתה לנושאים הביטחוניים משום שהתקשורת אינה פועלת בחלל ריק והיא נגזרת של החברה בה היא חיה (כהן- אלמגור, 1997).

 ישראל הינה חברה מיליטריסטית מובהקת, כשהמיליטריזם הוא העיקרון המארגן המרכזי שסביבו נעה החברה הישראלית, פועלת, קובעת את גבולותיה, את זהותה ואת כללי המשחק הנהוגים בה. אין זה מסוגי המיליטריזם המקובלים ביותר בדימוי הציבורי, ויש לו ייחוד וגוון ישראלי מקומי, וזו אולי אחת מן הסיבות שעד כה היה המיליטריזם קשה לאיתור, לגילוי ולניסוח (קימרלינג, 1993). בין הסיבות לכך שהחברה הישראלית היא כה מיליטריסטית ניתן למנות את כך ש הצבא הישראלי מוגדר כ"צבא העם". הוא חייב לעסוק באורח אינטנסיבי ומתמיד בבעיות ביטחון "אמיתיות" אין לו נכונות וצורך לפתח מיליטריזם ממשיך וטוען קימרלינג. מי שעושה זאת מלבד החברה הם קציניו הבכירים, שממילא "שותפים" בקבוצת האליטה המקבלת החלטות, הנהנית מהקצאת המשאבים ועל כן, לנוכח שותפות זו, אין לצבא צורך להתערב התערבות כוחנית ולצור הפיכה צבאית המנוגדת לכללים דמוקרטיים. קימרלינג  טוען שישראל היא חברה בה מתקיים מיליטריזם קוגניטיבי.

.......

המגבלות על העיתונאים העוסקים בתחום הסיקור הביטחוני הן בעייתיות משום סיבות חופש הביטוי שדנתי בהן כבר, יחד עם זאת ישנם מגבלות שהן כורח של העבודה העיתונאית והן עוזרות לעיתונאים להשיג כך חומר טוב יותר, למשל מגבלה של וועדת העורכים, וועדה זו של עורכי העיתונים הגדולים בארץ יכולה להגיעה להסכמה על אי פרסום ואו פרסום של נושא מסוים בתיאום עם הצנזור או עם הממונה על כך ולפיכך באם ינקטו בהליכים המסוכמים יקבלו מידע נאות ואם לא יצפו לסנקציות (נגבי, 1993). ישנם עוד איסורים והגבלות על העיתונאים אך למען הסדר הטוב צריך למקם כל אחת בהקשר המתאים לה. דן כספי (1990) עושה חלוקה של הסדרים פורמאליים והסדרים לא פורמאליים ברמת המיקרו והמאקרו של העיתונאים עם המוסד הממשלתי והביטחוני. כספי טוען כי יחסי הגומלין הפורמאליים מעוגנים בהסדרים משפטיים ממוסדים, ובהם תקנות, חוקים והסכמים כתובים. יחסי הגומלין הלא פורמאליים, לעומת זאת, נרקמים מחוץ לתחומים שההסדרים הרשמיים חלים בהם, והם כוללים מידע, חילופי מידע או הפעלת מערכת סמויה של סנקציות ותגמולים.

.......

הכתבה הראשונה אותה בחרתי לנתח היא כתבה ממערכת חדשות וואלה (בה משתתפים  עמוס הראל, ניר חסון, ארנון רגולר ונתן גוטמן מעיתון הארץ), "אלי מויאל: אווירה של תופת בשדרות" (16 ביולי 2005, מאת: מערכת וואלה!- ראה נספח א'). הכתבה מדווחת על המצב השורר כיום בשדרות ועל המצב ברשות כתוצאה מהתקפת צה"ל ומפילוג במחנה הפלסטיני. מבחינת תפקידם של הכתבים, הרי שהם מביאים סוג של סדר קוהרנטי אל הקורא. הם מציגים לו תמונת מצב עכשווית של המצב בשדרות וכן הם גם דואגים לאינטרס הלאומי ולמוראל ע"י ציון העובדה "שכוחותינו" הגיבו ותקפו בחזרה. נראה כי כאן באים לידי ביטוי אלמנטים של הסדרים בלתי פורמאליים ברמת המיקרו (כספי, 1990) שכן אין יותר מדי הרחבה על הפגיעות בצד השני וכן אין דבר של ביקורת על ההסלמה ומדוע היא מתרחשת.