פרשנות המקרא היהודית והנוצרית הושפעה מהרנסנס במאה ה –12 בדומה לשאר ענפי התרבות אשר עברו שינויים בתקופה זו. בשתי הדתות התחזקה גישת פרשנות המקרא על פי הפשט. הפרשנות בתקופה זו מאופיינת בחדשנות, ראציונליות, תעוזה וחקירה מתמדת אחר טקסטים מקוריים וטובים יותר. את תהליך פרשנות המקרא בתקופה זו הובילו אצל היהודים תלמידיו של רש"י ואצל הנוצרים הוויקטוריאניים.
בשתי הדתות, ניתן לראות את אותם המאפיינים בפרשנות המקרא אשר אפיינו את תחום הספרות בתקופה זו כמו ביקורת הטקסט, הקשרם של דברים וחשיבה רציונלית.
כמו כן, בשתי הדתות ניתן להבחין בביקורת על העבר וניסיון לחשיבה עצמית. אירופה בזמן הרנסנס נהנתה מפתיחות בתחומים מחשבתיים רבים. התפתחות פרשנות הפשט בשתי הדתות בו זמנית מהווה הסבר לכך שלא ניתן לתלות התפתחות זו רק בגורמים וצרכים פנים דתיים, אלא מהתפתחות שיטת הרעיון הרציונלי שהגיעה לשיאה במאה ה 12.
במאה ה12 חלו שינויים בצורת פרשנות המקרא הן בדת הנוצרית והן ביהודית אשר אופיינו בפרשנות המקרא ע"פ הפשט.
ישנן מספר גישות עיקריות במחקר המסבירות כיצד שינויים אלו התפתחו בשתי הדתות בתקופה זו. הגישה הראשונה תולה את התפתחות פירוש הפשט כתהליך יהודי פנימי. על פי גישה זו, אשר הובאה ע"י אלעזר טויטו ("שיטתו הפרשנית של רשב"ם), היהדות הצרפתית בתקופה זו הייתה יהדות שלא עבר עליה שום משבר ושום עימות, לא עם קראים ולא עם פילוסופיות יווניות או מוסלמיות. כתוצאה מכך, היהדות המשיכה להתפתח בצורה טבעית ובהשפעת התלמוד דבר אשר הוביל בסופו של דבר להתפתחות הפשט.