פרק הקדמה – הבדואים במזרח התיכון ובא"י

המושג בדואי מתייחס לקהילת נוודים המשתייכים לעמי ערב במזרח התיכון. באופן היסטורי קהילות אלה נדדו עפ"י העונות, רואות את העדר (כבשים, בקר, גמלים). לאחר מלחמת העולם השנייה, רוב מדינות המזרח התיכון מנעו תנועה זו באמצעות הקמת הגבולות (Wilson, 2011).

ערש הבדואים עמדה בחצי האי ערב, שהוא גדול בחצאי האיים שעל פני כדור הארץ, אך גם הדל והיבש מכולם. נהרות אינם מצויים בו, למעט נחלי אכזב, וכל כולו טרשים, ערבות חול וסלעי גרניט שהגשם פוקדם לעתים רחוקות. זוהי ארץ צחה שמעטים בה נאות מדבר ומקורות מים, אדמתה דלה ואקלימה קשה ואכזרי, חום ושרב ביום וקור עז בלילה. מיעוט המים ואדמת המרעה אינם מאפשרים ישיבת קבע במקום אחד. הבדווי חייב היה לנדוד ממקום למקום להשביע את רעבונו ורעבון בהמתו כשחייו הינם מלחמה בלתי פוסקת  על שטחי מרעה ומקורות מים (נאווי, 1976).

ראשית ההתנחלות במזרח התיכון בעת החדשה  החלה במצרים, במחציתה הראשונה של המאה ה-19, כאשר נטמעו הבדואים באוכלוסיית יושבי הקבע בכפר ובעיר. מעריכים כי הגורמים העיקריים  שהשפיעו על התנחלות הבדואים במצרים היו שלטון מרכזי חזק, בעל מדיניות ברורה ועקבית לישוב הבדווים, מחד והתפתחות כלכלית ותרבותית של המדינה, מאידך. העדר גורמים אלה באיזור הסהר הפורה  למשל,  מסביר מדוע חל שם פיגור בהתנחלות הבדווים (שמואלי, 1976).

כפי שבן דוד (2004) מציין, הבדווים בארץ ישראל מייחסים עצמם לשבטים הערבים בחצי האי ערב. הם רואים בחצי האי ערב את מולדתם ואת ערש תרבותם, ובמורשתם את יסוד התרבות הערבית.  לפי מפקד שנערך ב- 1922, מנו באותם הימים הבדואים 14% מכלל אוכלוסיית ארץ

ישראל ו-6% מהאוכלוסייה, לפי מפקד שנערך ב- 1931. לפי הערכה  משנת 1942 מנו הבדווים, נוודים ונוודים למחצה, לפחות 40% מהאוכלוסייה (130 אלף נפש).

***ללא רשימת מקורות – העבודה כוללת פרק הקדמה בלבד ללא רשימת המקורות