ירושלים לדורותיה

תקציר העבודה

ממן 13 ירושלים לדורותיה

ממ"ן 13

ירושלים לדורותיה

שאלה 1:

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה ועד ערב הכיבוש המוסלמי הפכה ירושלים לעיר נוצרית חשובה ומוקד מרכזי לעולים לרגל, התחזקותה של ירושלים למרכז נוצרי נבעה מכך שימשה לאירועים הנזכרים בברית החדשה ובברית הישנה.

בשנת 135 ייסד הקיסר הדריינוס לפועל את תכניותיו המקוריות בנוגע לירושלים אשר גרמו לפרוץ המרד, את ירושלים הפך לקולוניה רומית בשם אליה קפיטולינה והושיב בה לא יהודים. תקופה זו מאופיינת בהעדר מקורות מפורטים שניתן להסתמך עליהם הבעיה העיקרית הניצבת בפני חוקר תולדות העיר בתקופה הזו שסופרים וכרוניסטים לא גילו עניין מיוחד בירושלים, והיהודים באותה תקופה עברו בשתיקה על תקופה זו, לעומתם הנוצרים נהגו לתאר את המרחש בתקופה זו, אך תיאוריהם אקראיים ולרוב נסיבתיים ופזורים בים של עיונים תאולוגיים שאינם ממצאים ארכאולוגיים. עם זאת ניתן להבהיר מעט בשברירי מידע שיש בצירוף ממצאים ארכאולוגיים קצת בתקופה זו בתולדות ירושלים. ישנה שאלה האם חל איסור מוחלט ליהודים להיכנס לירושלים: שאלה זו מעסיקה חוקרים רבים וזאת משום שהקורות אינם חד משמעיים בעניין הזה, אריסטו איש פחל היה היסטוריון נוצרי שטען שאכן חל איסור כזה הוא היחיד שמזכיר צו שאסר על היהודים להיכנס אל העיר ואפילו להיות בסביבתה, חוקרים אחרים התייחסו לאיסור זה בצורה מעורפלת יותר. איסור זה דחק לשוליים גם את הנוצרים הנימולים שהיו אז בראש הכנסייה והביא את הנוכלים הנוכרים לראשה. ירושלים הפכה למרכז נוכרי בתקופה מאוחרת יחסית בגלל  שבהתחלה הנצרות התפשטה במרכזים עירוניים של האימפריה הרומית, מרכזי הנצרות התבגרו בעמדות מפתח במנהל הרומי ובערי הבירה הרומית. לאט לאט פקדו את ירושלים גם עולים לרגל מטעם הנצרות.

ראשיתה של הקהילה הנוצרית בירושלים:

דיכוי מרד בר כוכבא נחשב למהפכה בתולדות הקהילה הנוצרית בירושלים שכן דחיקתם של היהודים מירושלים וגם נימולים נוצרים הביאה לידי הקמת קהילה נוצרית על טהרת הגויים כך הגיעה לסיום אחת המחלוקות הגדולות של הכנסייה הנוצרית: מחלוקת זו הייתה בין הנוצרים הנימולים שהיו ממוצא יהודי הקרויים "מילים" במקורות היהודים לבין הנוצרים  הגויים, הנוצרים הנימולים האמינו בישו ובאלוהותו הם שמרו את מצוות התורה למשל: ברית מילה ושבת וכשרות. בראשם עמד יעקב אחיו של ישו שהיה הבישוף הראשון בירושלים, מהצד השני היו הנוצרים הגויים הכנסייה שלהם גדלה והתפתחה מאוד עקרונותיה היא שהאמונה בישו מספיקה להיכנס למלכות שניים ללא צורך בקיום מצוות התורה, בשנת 62 לפני הספירה הוצא מנהיגה של הכנסייה בירושלים יעקב להורג ביוזמת הכהן הגדול אירוע זה הותיר את הכנסייה בירושלים בלא מנהיגה הכריזמטי וכך ירדה החשיבות של הכנסייה של הנימולים לאחר מכן הוצא להורג מנהיג נוסף של הכנסייה בשם שמעון שהוצא להורג בידי השלטון הרומי וכך התערערה מעמדה של משפחת ישו בנהגת כנסיית ירושלים, הזעזוע שפקד את העיר ירושלים עם מרד בר כוכבא גרם גם לשינוי בהנהגת כנסיית ירושלים. שכן מאז הועמדו בישופים רק גויים ולא יהודים. אף על פי שירושלים מילאה תפקיד מרכזי מאוד בלידתה של הנצרות היא נעשתה מרכז נוצרי חשוב רק לאחר שנים רבות בכמה סיבות נראה כי מלבד הנטייה בנצרות לכנסיית הגויים ולתפיסה הפאולינית שהיא התפיסה שמבוססת על משנתו של פאולוס השליח ושהיא שוללת כל מרחב קדוש ואין חשיבות למקום מסיום וטקסים באותו המקום אלא רק לאמונה בישו, היה טעם נוסף לכך: הנצרות התפשטה מראשיתה במרכזים העירוניים של הקיסרות הרומית, שמילאו תפקיד משמעותי במערכת המנהל הקיסרית, לדוגמא: הבישופים נושאי הסמכות הדתית והאירגונית של הכנסייה היו נשיאיהן של קהילות עירוניות, וכגודל חשיבותה של עיר במארג המנהלי של הקיסרות כך הייתה חזקה יותר סמכותו של המנהיג הכנסייתי. לפיכך בכיר הבישופים בפרובינציה כלשהי היה הבישוף של עיר הבירה כך שהייתה לבישופים השפעה גדולה. מכן רואים מדוע הנצרות הפכה בזמן מאוחר יחסית למרכז נוצרי חשוב בירושלים.

העלייה הנוצרית לרגל: