קורס תאטרון בחברה, סיכום קורס תאטרון בחברה, קורס תאטרון בחברה האוניברסיטה הפתוחה,

מה הקורס?

הוא מציג מודל של דן אוריין- של מחקר מתודולוגי- המציג את ההקשרים בין התיאטרון למציאות החברתית.

ההתייחסות היא להצגה הבודדת, לרפרטואר של הצגות, ולמוסד התיאטרון בחברה שלנו. השאלות שלו מכוונות לזיקות- לקשרים המורכבים שיש בין התיאטרון לחברה. את הספר אפשר לחלק לארבעה מעגלים עליהם המודל מתייחס: 1) ההקשר החברתי הפוליטי שבתוכו נטוע התיאטרון  2) ההתכוונות של היוצרים 3)טקסט- ההצגה 4) ההתקבלות של ההצגה על ידי הקהל והמבקרים.

בקורס נלמד את המושגים של המודל הזה- מושגים רחבים שמתפרקים גם למושגי משנה, ונראה הצגות שמדגימות את המושגים הללו.

 

הנחת היסוד המרכזית של הקורס:

"התיאטרון אינו משקף את המציאות".

מה הבעייתיות שדן אוריין רואה באבחנה שתיאטרון "משקף"?

המשמעות של משקף- זה שהתיאטרון יכול להיות אובייקטיבי וניטרלי, אך התיאטרון אינו אובייקטיבי כלל. לוקחים חומרים מן המציאות ומעבדים אותם ומשנים אותם. האמנות מפרשת ומתעצבת מתוך המציאות. שום צורת תקשורת אינה ניטרלית, לכל אחד יש תפיסת עולם, ולכן הנחת היסוד המרכזית בקורס היא שהקשר בין המציאות לתיאטרון אינה של שיקוף, אלא קשר מורכב שמשפיע ומושפע, מעצב ומתעצב.

התיאטרון הוא מוסד שמפיק המון הצגות בשנה. הוא גם מושפע מאוד מהמציאות החברתית, והוא גם משפיע עליה ומשקף תפיסות שונות. ההשפעה היא הדדית.

 

לתיאטרון יש כמה וכמה מנגנונים-

• שעתוק של המציאות המקובלת: שעתוק של התפיסות החברתיות המקובלות בחברה שלנו.
• חשיפה: התיאטרון יכול לחשוף קונפליקטים המוצנעים בחברה, ולהמחיש שסעים. התיאטרון מבקר את המציאות החברתית ומעניק פרספקטיבה חדשה לצופים. יש הסתייגות כלפי המציאות החברתית.

 

 

 

תיאטרון עברי- ישראלי:

התיאטרון העברי הוא אידיאולוגי מיסודו. בראשית הציונות התייחסו אליו כמוסד חשוב מבחינה אידיאולוגית- הוא שימש כמחנך לשפה העברית, הציג ערכים ציוניים, ושימש ככלי של סוציאליזציה של המהגרים- ללמד אותם על החברה הישראלית.

התיאטרון הישראלי מעלה הרבה קונפליקטים חברתיים על הבמה, ומעלה פתרונות למצבים אלו. בין אם זה פתרון של מה שצריך לעשות, לבין פתרון סמלי בו נותנים כיוון לפיתרון. זה פתרון ממשי לעומת פתרון שבבדיון- סמלי.

למשל הסכסוך הערבי ישראלי, מתחים בין חילונים לדתיים, בין מזרחי לאשכנזי ועוד. מתחילת המאה ה20 עד לשנות השבעים כאשר הקולנוע הישראלי מייצג קונפליקטים חברתיים לרוב הוא מאוד אופטימי ונותן פתרונות בין אם זה סמלי ובין אם זה ממשי. משנות השבעים יש יותר הצגות ללא פתרונות, התיאטרון הופך ליותר ביקורתי. הוא מראה שהבעיות החברתיות לא פשוטות לפתרון, ולפעמים אפילו בלתי אפשריות לפתרון.

דן אוריין מכנה את התיאטרון הישראלי כ"בית כנסת חילוני" של הקבוצות ההגמוניות. הכוונה היא למקום בו הקהל מתכנס ומתדיין על שאלות חברתיות ופוליטית- על שאלות מרכזיות שמעניינות את אותה קבוצה שצורכת את התיאטרון. אותה קבוצה הגמונית היא ליברלית, מהמעמד הבינוני הגבוהה, חילונית, לרוב ממוצא אשכנזי. כיום מרבית המשאבים של התיאטרון עדיין בידי אותה קבוצה הגמונית. על הנחות היסוד הללו נדבר בהמשך בהרחבה.

 

 

פרק 2: בפרק זה נתייחס לחמש זיקות שבית תיאטרון לחברה:

חמש סוגים של זיקות בין התיאטרון לחברה. הצגת תיאטרון היא לא דבר אחיד, יש בה המון מרכיבים, חלקם יכולים להיות שמרנים וחלקים מאוד ביקורתיים. גם בין היוצרים יכולים להיווצר מתחים. לכן הצגת תיאטרון זה דבר מאוד מורכב בו יש יוצרים, מרכיבים וצופים שונים.

• הצגות שיש בהן עירוב של עובדות בבדיון: הצגות שמתבססות על עובדות מתוך המציאות ומשלבים בהן אלמנטים בדיוניים. זהו תיאטרון תיעודי- דוקומנטרי. זה תיאטרון בו היוצרים יוצאים על השטח בעקבות בעיה חברתית ופוליטית, אוספים חומרים תיעודיים, מעבדים את החומרים האלה למחזה שקשור לאותה בעיה חברתית ומעלים אותה לבמה.

השורשים של התיאטרון הזה מגיע משנות ה20-30 מגרמניה. היה יוצר תיאטרון קומוניסטי שהשתמש בחומרים תיעודיים ליצירת תיאטרון דוקומנטרי. בארץ הוא נולד בעקבות נולה צ'ילטון שהביאה את סגנון זה בשנות השבעים בצורה שהיא מבינה אותו. היא יצרה את הסגנון הזה בארץ. אחת מההצגות שלה הייתה "חורף בקלנדיה"– הצגה שמבוססת על ספר תיעודי של פעילת ווטש (ארגון של זכויות אדם שעומד במחסומים ובודק שלא פוגעים בזכויות אדם של הפלסטינים שעוברים במחסומים בשטחים). למעשה היא לקחה את הספר (יומן התיעודי) של אותה פעילה. היא תיעדה תקופה ארוכה של חורף בקלנדיה- מקום בשטחים. עולים בספר סיפורים קשים ומורכבים ונולה מעבדת אותם לבמה והופכת אותם לעובדות בבדיון. בהצגה בנו מחסום, ואחת הדמויות היא פעילת ווטש, יש את החיילים, הפלסטינים ועוד, כל זה על סמך אותם סיפורים. יש את מימד הבדיון כי בכל הצגה אפשר להוסיף או להשמיט דברים.

דבר נוסף זה השירים שיש במהלך המופע הזה. למשל יש שירים סאטירים- שזה מרכיב תיאטרלי ובדיוני מובהק. בנוסף יש אלמנטים של מרכיבים ועריכה לא נמצאים במציאות .לכן יש פה שילוב של מציאות ותיאטרון- שהוא בדיון.

 

הצגות המעידות על מבנה הרגש Structure of feeling- מבנה הרגש של היוצרים והקהל. זו תיאוריה של חוקר שנקרא ריימונד ויליאמס. הוא מגדיר בעזרת המושג הזה ערכים משותפים ואידיאולוגיה משותפת יחד עם תת מודע קולקטיבי תרבותי ואידיאולוגי המופיעים במקביל באתרי תרבות ואמנות שונים. יש הצגות תיאטרון שמסוגלות להציג את מבנה הרגש- להראות תופעה מסוימת שיש בה גם אלמנט רגשי, וגם אלמנט פוליטי, חברתי ואידיאולוגי. רגשות מסוימים שקיימים אצל קבוצה גדולה של אנשים יוצרים גם משמעות חברתית פוליטית. לדוגמה- "איש חסיד היה- 1968"- מופע מוזיקלי שמורכב מסיפורים חסידיים. רואים אנשים צעירים שלבושים לבוש רגיל לחלוטין, הם לא התלבשו כמו חסידים בעיירה יהודית. לא היה שום ייצוג בתפאורה או בתלבושות של סגנון חסידי. הם היו לבושים כצעירים וחילונים. הם הציגו סיפורים, בדיחות וניגונים של סיפורים חסידיים, מה שהיה ממש חדשני באותם שנים. חלק מהחוקרים רואים את המופע הזה כהצגה שיש לה מבנה רגש. ההצגה מהווה תפנית מדחיית הגלות לקבלה וגעגועים לזהות היהודית המסורתית בקרב החילונים. ההצגה הזו התקבלה בצורה טובה בקרב הקהל החילוני והיו לה המון צופים. חלק גדול מהקבוצה ההגמונית צפה בה. עלתה שאלה מעניינת למה ההצגה הצליחה כל כך, בהתחשב בכך שהחומר הוא חרדי-חסידי. למה לחילונים (הקבוצה ההגמונית) ירצו חומר כזה. דור האבות- החלוצים- והציונות בכלל ראתה בגלות ובדרך החיים האורתודוקסית עולם מנוון, וצריך להמציא יהודי חדש- צבר