התיאוריה העומדת בבסיס הדוקטרינה- "הגנה מן הצדק" מקור ההגנה: "הגנה מן הצדק" (להלן:"הדוקטרינה"), כפי שכונתה דוקטרינה זו במשפט הישראלי, אינה כתובה עלי ספר כחבריה הסייגים האחרים. דוקטרינה זו מקורה במשפט האנגלי הפלילי, שם זכתה לכינוי "Abuse of Process". היא באה לעולם בשנת- 196 בפסיקתו של בית-הלורדים בפרשת Connelly.
מקביעתו זו של בית-הלורדים, זכתה דוקטרינת ה- "Abuse of Process" לפיתוח והרחבת תחולתה במשפט האנגלי. בראשית שנות ה-70, החלה גם מערכת המשפט האמריקאית לעשות שימוש בדוקטרינה דומה. דוקטרינה זו כונתה "Outrageous Conduct", מקורה של האחרונה היה מהגנה שפותחה בפסיקה וזכתה לשם "Entrapment".
גישה שיפוטית זו התמקדה בבחינת נטייתו הסובייקטיבית המוקדמת של הנאשם עובר לביצוע העבירה, זאת ללא קשר לפעולותיה המדיחות של הרשות. היינו, במידה ויעלה בידי הנאשם להוכיח כי לא היתה לו נטייה לביצוע העבירה נשוא האישום וכי ביצוע העבירה נבע כתוצאה ישירה מפעולותיה של הרשות אז תעמוד לו הגנת ה- "Entrapment" וזה האחרון  יזוכה בדין. בצד הגנה זו, התפתחה במשפט האמריקאי הגנה נוספת, הגנה זו זכתה לשם "Entrapment by Estoppel". הגנה זו התמקדה בנסיבות האובייקטיביות של העבירה תוך בחינת פעולות הרשות באשר לביצוע העבירה ע"י הנאשם. הגנה זו נגזרה מן הזכות החוקתית ל"הליך ראוי" אשר מעוגנת בתיקון החמישי והארבעה עשר לחוקת ארה"ב.
בטרם נעבור לבחון את   השימוש שנעשה בדוקטרינה במשפט הישראלי הלכה למעשה, נסקור ולו אף בקצרה את היבטה התיאורטי  ע"י ניתוחם של שלושה מודלים עיקריים שמתוכם עולה כוחם של ביהמ"ש  בישראל לעשות שימוש בדוקטרינה "הגנה מן הצדק".
"הגנה מן הצדק" במשפט הישראלי- הלכה למעשה:
שלב הקליטה:  בפרשת רבר  הכיר ביהמ"ש העליון לראשונה "שלביהמ"ש סמכות טבועה לבטל אישום שני שנראה בנסיבות המקרה, להיות מנוגד לצדק (oppressive) .בין 1974 ל-1996, נחלקו ביהמ"ש על ערכאותיהם השונות בדבר תחולתה של הדוקטרינה בדין הישראלי. בפרשת יפת קבע השופט ד' לוין כי ל"הגנה מן הצדק" תחולה במשפט הישראלי. באותה פרשה קבע השופט כי המבחן לתחולתה של ההגנה הינו "מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם או כלשון הלורד Devlin: OPPRESSIVE . המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו". השופט קבע  חמישה עיקרים ליישומה של הדוקטרינה במשפט הישראלי: ראשית בחינת תחולת ההגנה במקרה פלוני, תעשה במנותק משאלת אשמתו או חפתו של הנאשם. בבחינת החלת ההגנה, יבחן ביהמ"ש לא רק שיקולים הנוחים לנאשם או לו עצמו, אלא ידרש הוא גם לבחינתם של שיקולי צדק ציבורי. שנית, " תורת ה"הגנה מן הצדק" תופעל במשורה ורק במידה שאין כל טענת הגנה אחרת לזכותו של הנאשם". שלישית, " ניתן לסכם ולומר כי לבית המשפט שיקול-דעת לעכב הליכים, משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו". רביעית, קבלתה של הדוקטרינה לתוך המשפט הפלילי מעלה שאלות צדדיות, כגון אם טענה זו שמורה לנאשם בלבד או שמא גם התביעה יכולה לעשות בה שימוש, על מי הנטל להוכיח את המישור הראייתי שבטענה ומהו השלב המתאים להעלותה. חמישית, " מעל ומעבר לכל כלל ומבחן ראוי שבכגון דא, ייבחן כל מקרה לנסיבותיו". כעת נעבור לבחינתם של קטגוריות שונות בהן נבחנה שאלת תחולתה של הדוקטרינה.