א.      מ ב ו א ההשערה העומדת בבסיס מחקר זה הנה שדובר העברית הילידי ישתמש בשפת הדיבור בצורה הנגזרת מצורת העתיד להבעת ציווי במשמעות בקשה. במחקרנו בדקנו תשעים גברים ונשים בגילאים שונים, ובעלי השכלה שונה המהווים חתך מייצג של אוכלוסיית ילידי הארץ.
נתונים נוספים שנלקחו בחשבון היו האם הנבדק דובר שפה נוספת מלבד עברית, ארץ מוצאם של הורי הנבדק, אזור המגורים, המצב המשפחתי ומידת דתיוּתוֹ של הנבדק.
שיטת העבודה הייתה ריאיון מוקלט כאשר הנשאלים התבקשו להשלים משפטים. למשל: "כשאבא מגיש אוכל לשולחן, הוא אומר לילדו: ______" (אכֹל או תֹאכל).
אולי בזכות שיטת העבודה של ריאיון אישי, לא חסרו לנו נתונים והשאלונים כולם מולאו במלואם. (נציין שרואיינו רק נבדקים בעלי נכונות להשיב לשאלון ברצינות). לצערנו הצלחנו לראיין רק נבדק אחד שסיווג עצמו כחרדי ולא התאפשר לנו לבדוק במחקר זה את השערתנו שדוברי עברית חרדים יטּו יותר להשתמש בציווי הנורמטיבי, התקין. השערות נוספות שהעלינו לפני עריכת המחקר היו שככל שהנבדק מבוגר יותר, כן הוא משתמש יותר בדרך הציווי הנורמטיבית, וכן שככל שהנבדק משכיל יותר, הוא ישתמש יותר בציווי הנורמטיבי. שיערנו גם שלשאר המשתנים הדמוגרפים לא תהייה השפעה על לשונו של הנבדק.
בדיקת השאלונים המוקלטים הוכיחה את הנחת המחקר שגרסה כי דובר העברית הילידי ישתמש בצורה הנגזרת מצורת העתיד להבעת ציווי, אך שום משתנה דמוגרפי לא השפיע בפועל על לשונו של הנבדק.