תקציר במרכז העבודה – שלוש החלטות כבדות משקל של נשיאים אמריקנים בנוגע למזרח התיכון ולישראל בפרט: הכרתו המיידית של טרומן בכינון מדינת ישראל, הסיוע המהיר שהגיש ניקסון לישראל במלחמת 1973 וההזמנות ששיגר קרטר לסאדאת ובגין לפסגה בקמפ דיויד בסוף 1978.
מסקירה של תהליך קבלת החלטות אלו עולות מספר מסקנות לגבי גורמי הכח (מלבד הנשיא) במדיניות החוץ.
ראשית, חולשתה של מחלקת המדינה בהשפעה על קבלת ההחלטות. לעומת מחלקת המדינה ניתן להצביע על עוצמתם של יועצי הנשיא. גם דעת הקהל שיחקה תפקיד חשוב בשיקולי הנשיא. בתוך דעת הקהל בולט הלובי היהודי בעמדתו הפרו-ישראלי העקבית, וחשוב מכך, במיתוס על מעמדו הבכיר בהשפעה על נטיות דעת הקהל באמצעות התקשורת, האקדמיה והקונגרס. לדעתי, לפחות לגבי שלושת ההחלטות בהן עסקתי, השפעתם של גורמים בתוך המערכת הפוליטית האמריקנית הינה בעיקרה מקדימה להחלטה – על ידי ההשתתפות בעיצוב תפישת העולם של הנשיא וגיבוש מדיניות החוץ של ממשלו בכלולתה, החל מימיו הראשונים בתפקיד. מהרגע שמדיניות זו נטבעה, הרי שהחלטות הנשיא הינן עיקביות על פיה, גם אם במקרים מסוימים אותם גורמים שהשתתפו בעיצובה מציגים עמדה מעט שונה.