משמעות המסיכה בתיאטרון- בראי התיאטרון היווני והמודרני

מקצוע
מילות מפתח , , ,
שנת הגשה 2004
מספר מילים 2882
מספר מקורות 6

תקציר העבודה

תוכן עניינים:
מבוא. 2
המסכה – תפקידה ומשמעותה באירוע התיאטרלי (בתיאטרון):. 3
השפעת השימוש במסכה על השחקן בתיאטרון:. 4
מסכות בתיאטרון היווני:. 5
מסכות בתיאטרון המודרני  של המאה ה – 20:. 7
סוף דבר:. 10 בביולוג רפיה:. 11
נספחים.. 12
מבוא
המסיכה היא אחד הכלים, שבעזרתם מצליח האדם לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית  או את הפנים האחרות של זהותו הוא. עם זאת מעוררת המסכה גם תחושת אי – אמון. בעברית קשורה המילה בשורשה למילה "מסך". מקורן של המילים האירופאיות     mask ,masque  ,maschera   (בצרפתית , אנגלית ואיטלקית)  במילה הערבית "מסחרה" , שפירושה מסחר, רמאות, ליצנות. יצויין גם, כי המילה מתקשרת גם עם מסקרה – איפור. כל אלה מכוונים לכיסוי, התחזות, רמאות, בקיצור כל מה שחברה מהוגנת דוחה במסגרת ערכיה המרכזיים.
בלטינית: מסיכה היא persona  . מקור מילה זו הוא במילים per-sono , כלומר, "להישמע דרך" , או "להוליך את הקול". המסיכה היא כלי, שדרכו נשמע קולו של השחקן על במות יוון ורומא העתיקות. מאז , כאמור ידוע הורחבה משמעותה של המילה והיא מתייחסת לא רק למסיכה התיאטרונית, אלא לאישיות. הפרסונה, כלומר המסיכה, אינה מכסה על האישיות, אלא זהה לה , מגלה אותה.
העניין זהה מאוד בשפה היפאנית: המילה omo   או omote פירושה מסיכה וגם פנים.
פירוש המילה פנים זהה גם ל"אישיות" ול"זהות" של האדם, ומכן נגזרים ביטויים ביפאנית (ובאנגלית) כמו "לשמור פנים" , "לאבד פנים" (ובעברית: "להלבין פנים").  גם כאן כמו בשפה הלטינית, אנו רואים זהות, ולא חציצה בין האדם למסיכה. המסיכה היא האופי עצמו ולא כיסויו.הסוציולוג האיטלקי, אלכסנדרו פיזנורו, טוען שהמסיכה היא מילה נרדפת לאופי. האופי הוא מה שמגלה האדם ביחסיו עם זולתו. כלומר, האופי הוא תפקידו (המסיכה) של האדם ברגע מסויים, אך גם זהותו האמיתית באותו רגע.
המסכה כהצגת זהותו של האדם ו"הפרסונה":
הצגת המסיכה כשתי גישות שונות לזהותו של האדם:
גישה אחת, מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית , שהמסיכה – החומרית או המטאפורית – מכסה עליה באירועים שונים, מסתירה אותה ואף מרמה את הבריות בהציגה את עצמה כאישיות האמיתית. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, השתמש למשל במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים, בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם.
גישה שניה אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו, כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהויותינו  והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות. גישה זו מזכירה את הנחות היסוד של הבודהיזם אשר שולל את המושג עצמיות.