התנועה האיסלמית - מחקר עיתונאי מקיף

מקצוע
מילות מפתח , ,
שנת הגשה 2000
מספר מילים 18238
מספר מקורות 102

תקציר העבודה

תקציר על התנועה האסלאמית בישראל    ב- 1979 הקימה קבוצה של כמה עשרות "חוזרים לאיסלאם" ארגון מחתרת צבאי למחצה בשם "אוסרת אל ג'יהאד" (משפחת הג'יהאד). מטרת הקבוצה, שפעלה במשולש, היתה לכונן "פלשתין ערבית אסלאמית". הם החלו לאגור נשק. המנהיג הרוחני של הקבוצה היה השייח' עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם, ואילו בראש הפיקוד הצבאי עמד פריד אבו מוך מבאקה אל גרבייה. ב- 81' נחשפה ההתארגנות וחבריה נשלחו למאסר. אבל כעבור ארבע שנים בלבד, במאי 85', הם שוחררו בעסקת ג'יבריל. עוד בכלא הבינו חברי ה"משפחה" כי עליהם לשנות את הגישה. בכל אופן לעת אתה.
   עם שחרורו מהכלא נטש השייח' דרוויש את דרך הפעולה האלימה, ופנה לפעילות ציבורית. סביבו קמו אגודות אסלאמיות שעסקו ב"חזרה לאיסלאם", כמו גם וועדות צדקה, שסייעו למשפחות נזקקים וחילקו מלגות לימודים. בהדרגה הפכו האגודות והוועדות לתנועה האסלאמית, שהוקמה רשמית ב-
1 983. זו שאבה את השראתה מתנועת "האחים המוסלמים". התנועה חרתה על דגלה את החלת חוקי האיסלאם ואת החזון להקמת מדינה אסלאמית אחת גדולה ברחבי המזרח התיכון. התנועה האסלאמית, בהשפעתם של השייח' עבדאללה נימר דרוויש ובהמשך גם של מנהיגים מהדור החדש של התנועה, התאימה מראשית דרכה את עמדותיה הפוליטיות לעובדה שהיא פועלת בישראל. על אף השאיפה להקים מדינה מוסלמית המושתת על חוקי האיסלאם, התנועה האסלאמית בישראל נמנעה מלהעלות דרישה זו. על פני השטח נראה, כי התנועה השלימה עם קיומה של מדינת ישראל, ומנהיגיה אף קוראים לשמירה על החוק. דוברי התנועה האסלאמית בישראל מצהירים כי הם מצייתים לחוקי המדינה. אבל כדי שלא להתעמת עם אש"ף, שנהנה מתמיכה גם בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, השייח' דרוויש התבטא בזהירות: "לאחר שתקום מדינה, יבחר העם הפלשתיני את המשטר החברתי שבו הוא חפץ"    תחילת התהליך המדיני ב- 91', ובעיקר חתימת הסכם אוסלו ב- 93', סימנו את תחילתו של הקרע העמוק בין הנהגת אש"ף לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. על רקע זה החלו להתגבש בתנועה האסלאמית בישראל שני מחנות, זרם מתון יחסית, שהפגין גישה פרגמטית, עידוד לזרם המרכזי באש"ף בראשות ערפאת ותמיכה בהסדר מדיני בין ישראל לפלשתינאים, ומולו זרם רדיקלי-אקטיביסטי, שהפגין קו פוליטי נוקשה, והתנגדות לתהליך השלום במתכונת אוסלו. ערב הבחירות לכנסת ב- 88' וב-  92', העלו השייח' דרוויש ותומכיו את הרעיון שהתנועה האסלאמית לא תסתפק בעמדות כוח ברשויות המקומיות, ותתמודד גם בבחירות לכנסת. כנגד עמדתו של דרוויש התייצבו בחריפות ראש עיריית אום אל פחם, השייח' ראאד צלאח, וכן השייח' כמאל חטיב.
השניים הביעו התנגדות נחרצת ליוזמה וטענו, כי החברות בכנסת לא תקדם את התנועה, ולהיפך – היא תשחוק אותה. הם טענו כי נציגים אסלאמיים אינם יכולים לשבת בבית המחוקקים הישראלי וכי כניסת נציגיהם לכנסת תאלץ אותם להישבע אמונים למדינת ישראל. המחלוקת הסתיימה, כשידם של השייח'ים צלאח וחטיב על העליונה.    ואולם, לקראת הבחירות של 96', כשהתברר שהכוחות בעניין זה שקולים, החליטו השייח' דרוויש ותומכיו להתחבר למד"ע. יחד הם כוננו את הרשימה הערבית המאוחדת, שהשתתפה בבחירות וקיבלה ארבעה מנדטים. גם בבחירות 99' השתתף הפלג הדרומי בבחירות לכנסת ברשימה משותפת עם מד"ע, ח"כ האשם מחאמיד ואחרים. הפילוג בתנועה היה לעובדה מוגמרת. שני הפלגים טענו שהם המייצגים האותנטיים של התנועה. שניהם השתמשו בשם התנועה, ושניהם בחרו לעצמם הנהגות ויושבי ראש. מאז 96' נעשו ניסיונות רבים לאחות מחדש את הקרע בתנועה האסלאמית, אך ללא הצלחה. שייח' כמאל חטיב הגדיר את הסכם אוסלו: "בגידה בזכויות של העם הפלשתיני". מנגד, השייח' דרוויש קרא בתקשורת לחוטפיהם של סמל נסים טולידנו ושל החייל נחשון וקסמן לחוס על חייהם. מצד שני, הדיווח על פיגועי התאבדות ב"סות אלחאק ואלחוריה", שהוא ביטאון הפלג הצפוני, היה נייטרלי. צלאח ואנשיו מהפלג הצפוני נוטלים חלק פעיל ופומבי בכל הפעולות "להצלת מסגד אל אקצא" כהגדרתם, כולל בחו"ל. פעילות זו מתבטאת בגיוס מתנדבים לפעולות שיקום אתרים מוסלמיים במסגדים שבירושלים העתיקה. מזה ארבע שנים הם מקיימים מדי שנה עצרת המונים של רבבות פעילים באום אל פחם, תחת כותרת "אל אקצא בסכנה". הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מפעיל גם ועדות סיוע ואימוץ לילדים בשטחים, שאבותיהם נהרגו באינתיפאדה או כלואים, לילדים משותקים, ולמשפחות נזקקות. מקורות המימון הם תרומות מערבים ישראלים ומחו"ל.    על אף החיבור הפוליטי, התנועה האסלאמית לא נרשמה כארגון, תנועה או מפלגה. פעיליה אינם חברים במסגרת פורמלית כלשהי. ערפול מכוון זה נועד להעניק לה חסינות מפני פגיעת השלטונות.
הקמת מערכות חילופיות    מאז הקמתה, שוקדת התנועה האסלאמית על הקמת מערכות חילופיות למערכות הציבוריות הקיימות או החסרות במגזר הערבי. מערכות אלה יוצרות בסיס להקניית ערכים אסלאמיים ומהוות את התשתית למדינה האסלאמית שמייחלת לה התנועה האסלאמית.
המטרה המוצהרת של המערכות האלה הינה מתן שירותים בכל תחומי החיים החברתיים, התרבותיים והכלכליים. לאמיתו של דבר היא מהווה עטיפה נוחה וחוקית לקידום האידיאולוגיה האסלאמית בהקמת מדינה אסלאמית על כל שטחי פלשתין מן הים ועד הירדן כחלק מן "האומה האסלאמית".                      הפעולות הללו מספקות לאוכלוסייה את השירותים שהרשויות המקומיות אינן מצליחות לספק, מפני שחסרים להן התקציבים הדרושים לכך. התנועה האסלאמית צמחה על רקע כישלונה של המדינה לספק את השירותים הדרושים. מאז שנת 88' נבנו בישראל כ- 220 מסגדים חדשים, רובם על ידי התנועה האסלאמית ונתונים למרותה. בשנת 88' היו בישראל 80 מסגדים, וזהו גידול של כמעט פי ארבעה במספר המסגדים במדינה, כמו כן הוקמו מערכות אחרות המהוות מסגרות נוחות לבצע פעולות מחוץ לחוק והלבנתן במסגרת אגודות ועמותות כמפורט להלן:-
1 .      מרפאות.
2.      קייטנות וגני ילדים.
3.      מועדוני נוער.
4.      ליגת כדורגל אסלאמית.
5.      הקמת תחנה פירטית לשידור בכבלים.
6.      הקמת עמותות ומסגרות אסלאמיות:
א.      ועדת הצדקה הארצית.
ב.      העמותה הארצית לטיפול בנכסי ההקדש.
ג.       ועד ראשי הרשויות המקומיות האסלאמיים.
ד.      מרכז למחקרים ותרגומים.
ה.      מכללות דתיות.
7.      פרסומים:
1.      שבועון "צות אלחאק ואלחוריה".
2.      "אל מדינה" נספח שבועי לשבועון "צות אלחאק ואלחוריה".
3.      "אלחימא" – ירחון שיוצא בצורה לא סדירה בנגב.
4.      כרוזים וגילויי דעת.