ניתוח כרזה:
התפיסה הסמיולוגית וגישת הכוכבים (איידהו שלי,  גאס ואן-סאנט, 1991) רולאן בארת טוען במאמרו, כי פרסומת מסחרית משתמשת במשמוע דימויים באופן מכוון, מחושב ומושחז, מתוך שאיפה לקריאה הטובה ביותר האפשרית של המסרים ע"י קהל היעד (בארת,
5 9). אין ספק כי דברים אלה תקפים ביתר שאת כאשר מדובר בכרזה של סרט. בעוד שפרסום מוצר כלשהו – מחטיף ועד מכונית – מסתכם בשורה התחתונה במוצר עצמו (גם אם הפרסומת תהיה יחסית עקיפה), הרי שהדברים לא בהכרח ברורים באשר לפרסום של סרטים. איך בוחרים תמונה אחת – עמוסה ככל שתהיה – כדי לסכם או לשקף סרט של 100 דקות, עם מספר לא קטן של דמויות ורגעי שיא רבים ? הרי כל בחירה תביא להחמצה של פרט חשוב, של חלק מאווירת הסרט, של מצוינות אסתטית. וכל זאת, כשבכל רגע נתון בו יצא הסרט יתמודדו מולו עשרות סרטים חדשים אחרים. איך ייבדל מהם ? איך ימשוך את עיני הקהל הרחב ובו זמנית את תשומת לב הקהל היותר מצומצם שאליו בעיקר הוא מיועד ?