מבוא
תקופת ההגירה הגדולה שהחלה בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה והסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה אחת התקופות המשפיעות והבולטות ביותר בחיי העם היהודי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה השתנתה עד בלי הכר התפרוסת הגיאוגרפית של העם היהודי. קהילות יהודיות חדשות נוצרו והתחזקו בעוד אחרות שוקעות ומאבדות מחשיבותן. הבולטות והחשובות עד ימינו בין הקהילות היהודיות שהתפתחו כתוצאה מההגירה היהודית ההמונית של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הן ארה"ב ומדינת ישראל.
גל ההגירה השלישי של שנת 1904 – שבתוכו כלולים גם מהגרי העלייה השנייה – היה הגדול מבין שלושת גלי ההגירה שהתרחשו (הקודמים ב-1881 וב-1890). מתוך גל ההגירה השלישי כ-30,000 – 35,000 איש הגיעו לארץ ישראל.
בפני אנשי העלייה השנייה שהעפילו לארץ-ישראל עמדה שורה לא קטנה של אתגרים. העות'מאנים ששלטו בארץ ואסרו על עליה המונית לארץ ישראל, האוכלוסייה הערבית ששהתה בארץ ישראל והיוותה רוב מוחלט, ההשתלבות והאינטגרציה עם אנשי העלייה הראשונה, בעיות אקלים, תעסוקה, שפה ועוד.
מאחר ובפניהם עמדה שורה ארוכה כזו של אתגרים, הרי שאנשים העלייה השנייה נזקקו לכל סיוע ותמיכה אפשרית, על מנת להיטמע בארץ ישראל בצורה הטובה והיעילה ביותר.
את עיקר העזרה היו אמורים אנשי העלייה השנייה לקבל מההנהגה הציונית, שעל פניו, לאחר מות הרצל, הצטיירה כגוף אשר תומך ומסייע לכל המעוניין להעפיל לארץ ישראל ולהשתקע בה. ההנהגה הציונית הייתה אמורה לעודד את העלייה, לספק את האמצעים הנדרשים לה, ולספק כל עזרה וסיוע לאנשי העלייה השנייה להיקלט בארץ ישראל. במקביל לא ניתן היה להתעלם מכך שהצלחתו של תהליך זה תלויה גם באופן בו אנשי העלייה הראשונה ישתפו פעולה עם עיקרון ותפישה זו. עבודה זו שמה לה לדגש לבחון את תהליך העלייה השנייה, מבחינת העלייה לארץ ישראל ותהליך ההיטמעות בה. מדובר בעיקר בגורמים שהניעו את אותם העולים להגיע לארץ ישראל כיעד להגירה, את האופן בו התנועה הציונית ראתה את ארץ ישראל כיעד להגירה ואת מידת תרומתה ותמיכתה בכלל תהליך העלייה השנייה, ואת אופן היקלטות אנשי העלייה השנייה בארץ ישראל, הן מבחינת הסיוע מהתנועה הציונית והן מבחינת שיתוף הפעולה של אנשי העלייה הראשונה.
על מנת לבחון את כלל הנקודות הנ"ל, העבודה תחולק למספר חלקים עיקריים. חלקה הראשון של העבודה יציג את הרקע
והסיבות שהניעו את אנשי העלייה  השנייה לעזוב את מולדתם ולראות את ארץ ישראל כיעד להגירה, תוך הצגת מספר מאפיינים עיקריים של אנשי העלייה. החלק השני של העבודה יתמקד בעמדותיה של ההנהגה הציונית כלפי ההגירה בכלל, וכלפי ההגירה לארץ ישראל בפרט. בחלק זה יושם דגש על אותן עמדות, לפי ואחרי מותו של הרצל, לאור ההבדלים הקיימים באותם פרקי זמן, ושיוצגו בחלק זה. חלקה השלישי של עבודה זו יתמקד באותם מוסדות שאמורים היו לעזור לעולים החדשים להיקלט בארץ – המשרד הארצישראלי, יק"א אפ"ק והקרן הקיימת לישראל. בחלק הרביעי של העבודה יוצגו מגוון צורות ההתיישבות שהוקמו בארץ ישראל, והתמיכה והסיוע שקיבלו ממוסדות ההנהגה הציונית, על מנת להיווסד ולהתקיים. החלקים החמישי והשישי ידונו בהתאמה בשני נושאים הקשורים להשתלבות אנשי העלייה השנייה בארץ – כיבוש השמירה וכיבוש העבודה. בחלקים אלו יוצג ניסיון אנשי העלייה לזכות בדומיננטיות בפרמטרים אלו, מעורבות מוסדות ההנהגה הציונית בכך, ולא פחות חשוב, האופן בו אנשי העלייה הראשונה והאוכלוסייה הערבית המקומית, התייחסו לתהליכים אלו. חלקה האחרון של העבודה יציג את האופנים בהם התמודדו אנשי העלייה השנייה עם קשיים בפניהם נתקלו, כאשר דוגמת ההתמודדות המרכזית שתוצג היא הקמת שתי מפלגות: פועלי ציון והפועל הצעיר.