מבוא
בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי. התפקיד השכיח שלהן הוא של קורבן או של קרובת משפחה של קורבן. נשים מרבות אף לככב באחד משני הקצוות הסטריאוטיפים המוכרים השמורים לנשים: כאובייקט מיני או כאם.
אחד האתרים החברתיים המרכזיים לבחינת מעמדן של נשים בחברה הישראלית הוא עולמה של התקשורת. זוהי זירה להצגת החברה את עצמה, המהווה סוכן סוציאליזציה מרכזי המגדיר עבורנו את זהותנו, מתווה את גבולות הקונצנזוס ומדיר לשוליים את הנתפס כחריג. בחינה אינטגרטיבית של תכני התקשורת הישראלית, המודפסת והמשודרת, העוסקים בתיעוד המציאות (כדוגמת עיתונות, תוכניות חדשות, אקטואליה, תוכניות אירוח וחברה) ובבידור, (כחידונים, אופרות סבון, תוכניות לילדים) מצביעה על תפיסת שוליותן של נשים בחברה הישראלית. בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי.
בניתוחי תוכן שנעשו על התקשורת הישראלית נמצא כי תפיסת שוליותן של נשים בחברה באה לידי ביטוי בכל אמצעי התקשורת בהיקף הופעתן, במסגורן בעיקר בתפקידים נשיים מסורתיים הקשורים למרחב הפרטי או לביטוייו במרחב הציבורי (תפקידים במגזר ההתנדבותי, עיסוק בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד וכדומה), ובהצגת מאפייני אישיותן כשונים באופן מהותי מאלה של הגברים: הן פחות הגיוניות, אמביציוזיות, פעילות, עצמאיות, גיבורות ודומיננטיות.
לעומת זאת, הן מוצגות כיותר רומנטיות, רגשניות, תלותיות ופגיעות  (למיש, 2002).
עבודה זו באה לבחון האם התפישה הנ"ל נכונה או שגויה, ובמידה ויתברר כי התפישה נכונה, אזי לנסות להראות כיצד תפישה זו מתבטאת על פני השטח – התקשורת. לשם כך בחרה העבודה שלוש נשים מבין הנשים המפורסמות, העשירות והבכירות בחברה ובכלכלה הישראלית: גליה אלבין, גליה מאור ושרי אריסון. הבחירה בנשים אלו, מבכירות הנשים בחברה הישראלית, טומנת בחובה רציונל מסוים. לפחות בכל הנודע לנשים אלו, אנו צופים ליחס הולם, ראוי ומכובד מן התקשורת הישראלית, מאחר ומדובר בנשים מן המעמד הגבוה ובעלות השפעה ניכרת בזירה המקומית. במידה ויתברר כי אין בידי עובדה זו לסייע לאופן הצגת הנשים בכלי התקשורת, הרי שיתברר וניתן יהיה להסיק, כי מדובר בתקשורת פטריארכלית, ממנה לנשים אין למה לצפות ולקוות.