שנותיה הראשונות של המדינה התאפיינו במשטר מפלגתי חזק וזיהוי הקולקטיב הציוני עם הסוציאליזם מבית מדרשו של מפא"י. נוכח הדומיננטיות של מפלגת השלטון וחוסר הסובלנות כלפי יריבים פוליטיים (רוויזיוניסטים, קומוניסטים) בולט, לדידי, מאבקו של ביהמ"ש העליון לא-פוליטיזציה ואמון.
בעבודה זו אבקש להראות כיצד עשה ביהמ"ש מאמצים להינתק מהפוליטיקה וחתר לאי תלות ואובייקטיביות שיפוטית בעיני הציבור. ביהמ"ש העז לתת סעד משפטי גם לקבוצות אופוזיציה "סוררות" שניגחו את המדיניות הממשלתית, ולעיתים נקט עמדה עצמאית ותקיפה שהייתה למורת רוחו של הממסד. אנסה להוכיח בעבודה שביהמ"ש לא התיר לשלטון לדכא את מתנגדיו ולרמוס את זכויותיהם ובכך תרם רבות לחיזוק הדמוקרטיה הצעירה ושלטון החוק. המתח שברקע התקופה הוא בין הקולקטיב המפא"יניקי לבין הפרט שאינו מקבל את דין הממסד, כאשר התייצבותו של ביהמ"ש בתווך היא נושא המחקר. בהתבסס על פסקי דין משנות ה-50 המוקדמות וספרות עזר משנית אנסה לענות על שאלת המחקר: "האם שימש ביהמ"ש מוסד א-פוליטי בחברה פוליטית עד זרא? האם אכן גונן על הדמוקרטיה מפני עריצות הרוב?". אתחיל את עבודת המחקר בתיאור כללי של המאבק לא-פוליטיזציה והקשיים שעמדו בפני מערכת המשפט. עצמאותו של ביהמ"ש תיבחן לאור ניתוחם של שני פסקי דין מוקדמים: ליון נ' גוברניק וברון נ' רה"מ, והשוואתם לשלושה פסקי דין מאוחרים יותר, המסמנים שינוי חשוב ומהותי: אריאב נ' שר החינוך, שייב נ' שר הביטחון וקול העם. הפסיקה הנ"ל תסייע לענות על שאלת המחקר, ותשמש אינדיקטור עבורי ליחסי משפט-פוליטיקה על רקע המציאות של ראשית המדינה.