מבוא
לשון ההלכה לא נחקרה כל צרכה. חוקרים בודדים כתבו על תחומים מסוימים בלשון ההלכה, בעיקר על אוצר המילים ההלכתי ומקורותיו, אך עדיין לא נכתב על המונחים המשפטיים אשר מצויים בלשון ההלכה. זיידמן כתב על לשון הרמב"ם אך הליקוי הוא שהוא לא התייחס לסגנון בלשון הרמב"ם מנקודת ראות בלשנית. לפי זיידמן, הרמב"ם מדגיש ואומר שבחיבורו משנה תורה תפס שיטת ר' יהודה הנשיא (מחבר המשנה), הן מצד הסידור והן מצד הלשון. בהקדמתו לספר המצוות נאמר: "וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה, לפי שהלשון ההוא קצר בידינו מהשלים ענייני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד (ארמית), לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו. כי אם יחידים, ומילות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד, אבל  אחברהו בלשון המשנה, כדי שיקל זה לרוב". ובאגרתו לר' פנחס הדיין הוא כותב:   "ודע שכבר אמרתי…
שהעניין שתפשתי בו, שיהיה  דרך המשנה ובלשון המשניות, מדבר הרמב"ם על לשון רבנו הקדוש  ואמר, ש"היה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקודש". בהתאם לכך, העביר והעתיק הרמב"ם המון לשונות ארמיים (מילים,צורות,ביטויים,מימרות ואף פסקות) ללשונות עבריים.
בניגוד לכמה פוסקים שקדמוהו, כמו הרי"ף ואחרים, שהביאו ברגיל את דברי התלמוד בלשונו- הרי הרמב"ם מביא, בדרך כלל את החומר הארמי שבתלמוד בלשון עברית מיסוד המשנה. הרמב"ם בדברו על עמקות התלמוד, מצד התוכן, מוסיף ואומר:
"ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות". אמנם "אותה הלשון  הייתה ברורה לכל אנשי בבל בעת שחוברה הגמרא. אבל בשאר מקומות אין אדם מכיר אותה הלשן עד שמלמדים אותה".
משום כך החליט לכתוב את ספרו בלשון ברורה כלומר בעברית מיסוד המשנה.
במקום המונחים הארמיים "מדאורייתא" "מדרבנן" הרווחים בגמרא, משתמש הרמב"ם במונחים העבריים "דבר תורה" דברי סופרים" המצויים במשנה ובברייתות. ואף כאן, כמו שראינו בכמה דוגמות מקודם, אוהב הרמב"ם לגוון את סגנונו, והוא משבץ אותם מונחים בצרופים שונים, כן הוא משנה את מקומם במשפט, לפרקים בתחילתו, יש ובאמצע ולרוב בסוף המשפט.
כשם שהרמב"ם יודע למסור ולהעביר מילים, צירופים, ביטויים ופתגמים ארמיים לעברית, כן כוחו רב במסירת מימרות ארמיות בלשון עברית מיסוד המשנה.
אולם לא תמיד הוא מעביר ומתרגם מילה במילה . יש ואגב תרגום הוא גם מקצר ומפרש. כן הוא משמיט שמות החכמים בעלי המימרות או בעלי המעשים. כמו-כן אינו רגיל להזכיר את המשא ומתן התלמודי ומסתפק בהבאת המימרא, העובדה והמסקנה ההלכית בלבד (זיידמן, תש"ג).
לשון המשנה עיצבה את סגנון הרמב"ם, אולם ניכרת בו גם השפעת המקרא. בהרגשתו הלשונית לא הייתה מחיצה, שהוציאה כל מילה או ביטוי מקראי וכיוצא בהם מן השימוש , בייחוד מורגשת השפעת המקרא בספר המדע ובסיומי האגדה לכמה הלכות.
כשם שמצאנו מילים יחידות מן המקרא, שהרמב"ם  שיבצן במשנה תורה, כך מצאנו אף צירופי מילים  הלקוחים מן התנ"ך, והרי כאן השפעת המרקרא בולטת יותר: מילה בודדת  מקראית כשהיא מובלעת תוך סביבה של מילים משנאיות, על פי רוב אינה ניכרת:
ואין בה עדיין משום נותן טעם שבסגנון. מה שאין כן צירוף מילים שהוא בולט יותר. ויש בו משום טביעת מטבע של סגנון מקראי. הרמב"ם מושפע בכתיבתו מפסוקים או מחצאי פסוקים של התנ"ך. יש אפילו שהוא מצרף שני פסוקים ויוצר מהם ניב מקראי אחד (זיידמן, תשט"ז).
התרגום לעברית נעשה ביד אומן, באופן פשוט ויצירתי כל כך ובלשונו של אשכנזי    "כשם שהוא עצמאי בהכרעותיו להלכה, כן הוא מקורי גם בנוגע ללשון" (אשכנזי, תשכ"ה).
מטרת המחקר:  האם לשון ההלכה היא לשון משפטית?