תקציר –האומנות הנוצרית בימי הבניים ימי הביניים נתפסו מאז הרנסאנס ואילך כתקופה מפרידה בין העולם העתיק היווני והרומי מצד אחד, והעת החדשה המתחילה עם הרנסאנס.
המושג ימי הביניים מציין בעצם שבר בתולדות התרבות האירופית ושימש מילה נרדפת לכל מה שהוא בלתי מתקדם. לעומת זאת בימינו אנו אין תקופה זו נחשבת לתקופת החושך, אלא כתקופה שבה אירופה נולדה מחדש. אומנות ימי הביניים נתפסת מהרנסאנס ועד אמצע המאה ה 19 כ"אומנות ברברית". היא כונתה אומנות "גותית" על שמם השבטים הגותיים, הברבריים, היא תוארה כיצירה שהפנתה עורף לאומנות העולם העתיק תוך התכחשות לטבע כמקור להשראה.
זאת בעיקר לאור העובדה כי האומנות בתקופת ימי הביניים בקשה להעביר לקהל המאמינים את הדוגמות והאמונות הנוצריות, לכן נוצרו עבודות אומנות רבות מתקופה זו כחפצי פולחן ולא כיצירות של אומנות לשמה, זאת, על מנת לעורר הזדהות דתית ולהאיר את הנצרות ברמות השונות שלה.
גם האומן עצמו נתפס בתקופת הרנסאנס כאיש הרוח, היוצר בעל דרכי ביטוי ייחודיות ואף כגאון שבו מתלקח הניצוץ האלוהי.
אומנות ימי הביניים השתנתה במשך אלף שנות קיומה ובטאה סגנונות שונים, תפיסות, תחושות, אמונות תקופתיים ומקומיים. ככל שפה אומנותית אחרת, פיתחה האומנות הזו מילון צורות ותחביר שבהם עשו האומנים שימושים שונים. כך שהביטוי האומנותי בימי הביניים איננו ביטוי חד ממדי של אומנות מטעם, אלא יצירת אומנות המבטאת בצורותיה את השגותיהם האומנותיות והמנטליות של האומנים, גם אם השתייכו בעידן זה לקבוצה חברתית העובדת בשירותם של מזמינים רשמיים.