תוכן עניינים:
נושא עמוד פרק 1 : ארגוני "הנוקמים"
1 פרק 2 : הוויכוח בארץ על הגמול לגרמנים
6 פרק 3: עונש המוות והנקמה
8 מסקנות
1 2
סיכום
1 3
ביבליוגרפיה
1 5
נספח1 : אדולף אייכמן
1 7
נספח2 : חשבון אישי
1 9
נספח 3 : שמעון ויזנטל
1 9
נספח 4 : רקע ביוגרפי של מאיר זורע
2 1
נספח 5 : חלקים נבחרים מדו"ח צלם על פעולות נקמה של מתנחלים              והתגובה המדינית
2 2
נספח 6 : מאמר ביקורת של ארגון "בצלם" על מדיניות ההתנקשות של               ישראל
2 6
נספח 7 : ראיון עם קרוב משפחה רחוק שנמנה על הנוקמים
2 7
נספח 8 : טבלת עדויות אישיות מתוך סרט:"הנוקמים"
3 1
מבוא:
ביום בו נכנעה גרמניה הנאצית, הניחו מיליוני אדם את נשקם, חגגו את הניצחון, בירכו על השלום המיוחל שהגיע. אך היו גם כאלה, עבורם ה – 8 במאי, 1945 לא סימל את סופה של המלחמה.
מועטים, לעיתים קרובות גם בודדים, קמו פרטיזנים, לוחמים, ניצולי השואה, חיילים בני אומות שונות ויצאו לחפש עקבותיהם של הרוצחים שטבחו את אחיהם, את משפחתם, את עמם.
בפני אותם אנשים עמדה מטרה ברורה: נקם ! וזו בערה כאש בלבם והשתקף בצורה בולטת למדי בעיתונות התקופה. נקמה זו מצאה בצורה ישירה ומובהקת חיזוקים כגון:  כתובות קיר שנמצאו על קירות בתי כנסת באירופה ובהם צוואות נקמה. אחת מהן נמצאה בעיר קובל בפולין וזהו לשונה:" ראובן אטלס, דע, כי כאן נספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מירר בבכי, הוא לא רצה למות.
צא למלחמה ונקום את נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוול בכפינו. גינה אטלס".   אמנם בנות הברית החלו בתקופה קצרה יחסית לאחר סיום המלחמה בפעולה משפטית נגד הנאצים. 21 מראשי הפושעים הובאו ב – 20.11.1945 לפני בית הדין הבין-לאומי בנירנברג אבל טחנות המשפט טחנו לאט.רק לאחר כשנה נתלו עשרה מהפושעים ואילו אלפי פושעים נאצים ממדרגה שניה ושלישית, שביצעו במו ידיהם את פקודות הרצח של מפקדיהם, ישבו במחנות מיוחדים, שהיו כנאות עדן לעומת מחנות המוות שהם עצמם הכינו לקורבנותיהם, השקיפו בלעג מסותר על מכונת המשפט האיטית של הדמוקרטיה שלא היה בכוחה לטהר את אירופה מן הספחת שפשטה בתוכה, וציפו ליום שחרורם. לעומתם הסתובבו בגרמניה אלפים ורבבות של אנשים שכל היקר להם נרצח, נחרב, הושפל ודוכא בידיהם של פושעים אלה. רבים מהם השתעשעו בתכניות נקם דמיוניות ואילו מעטים החליטו להתארגן על מנת לבצען. ואכן הם נקמו, חלק מהם הסגירו את הפושעים הנאציים לידי בתי דין של בנות הברית או למוסדות המשפט של מדינה זו או אחרת אך לא בזאת עסקני אלא בחלק האחר של ארגוניי "הנוקמים " שהוציאו להורג פושעים נאציים במעין משפטי שדה. בשנים הראשונות למעשיהם לבשה הנקמה היהודית אופי רגשי, כמעט אינסטינקטיבי. הרעיון ביסודו היה להעניש : להעניש את הפושעים, להעניש גם את כל האומה הגרמנית, לפחות באופן סמלי. נקמה זו התאפשרה בגלל האנרכיה ואי הסדר ששררו באירופה למחרת חמש שנות המלחמה. פעולות הנקם בוצעו בידי קבוצות קטנות של אנשים נחושים, שפעלו כמעט ללא כל עזרה, ולעיתים קרובות בניגוד מוחלט לדעתם של המנהיגים הציוניים. בשנת 1959 עם תחילתו של "מבצע אייכמן" נכנסה הרדיפה אחר הפושעים הנאציים לשלב חדש. במקרים רבים, הוטלה הרדיפה על השירותים החשאיים הישראליים. עקרונותיה לא נשתנו – אך מטרתה נשתנתה באורח יסודי.
המגמה לא הייתה עוד להעניש בלבד – כי אם לשוות לעונש אופי של אתראה ואזהרה. על פי חוק העונשין, המקרה היחיד בו מותר לאדם לפגוע במכוון באדם אחר הוא כאשר מדובר בהגנה עצמית – כאשר נשקפת סכנת חיים ואין כל אפשרות אחרת להתגונן מפני הסכנה. ירי לצורך הרתעה או הענשה הוא אסור בכל הנסיבות. לאור כל אלו עבודה זו תנסה לעמוד על השאלה : " האם יש צידוק למעשיהם של הנוקמים לאור הנסיבות המזוויעות של פשעי הנאצים כלפי היהודים?". עבודה זו הסתמכה על מחקרים שנערכו החל משנות ה – 60 ועד לימינו אנו בכל הקשור לנושא פשעיי מלחמת העולם השנייה של הנאצים כנגד היהודים.
כמו גם נעזרתי בקטעי עיתונות רבים מהתקופה הנדונה הדנים בנושא הנקמה והלך הרוח בארץ.בנוסף נעזרתי באתרי אינטרנט רבים שסיפקו לי הן אינפורמציה והן תמונות בכל הקשור לנוקמים ולנושאים אחרים שנקשרו אליהם כמו למשל דו"חות בצלם על נושא הנקמה וכדומה וקיימתי ראיון אישי עם קרוב משפחה שנימנה על הנוקמים.