בבואנו לבחון את עונש עבודת השירות מהיבט של "מאבק שיקולי היעילות מול הצדק", אנו  בוחנים בראייה רחבה את שיקולי הענישה הכללים;  תפיסת הגמול  כצידוק לענישה נובעת מטיעוני הצדק המוסריים, הטוענים שמגיע לעבריין לסבול עבור מעשיו. חוש הצדק והאינטואיציה מתירים ואף מחייבים שנעניש את העבריין בהתאם לחומרת האשמה המוסרית של מעשיו.
גישה זו נתפסת ע"י המבקרים כפרמיטיבית, לא חינוכית לחברה ומציגה רגש של נקמנות כצידוק מוסרי להענשה.
מנגד עומדת תפיסת התועלתיות הטוענת ששיקולי היעילות הם ההצדקה לכל ענישה, שכן הענשה תגרום להקטנת מספר העבירות בעתיד.
תפיסה זו חלוקה בדעתה באשר לסוג התועלת הרצויה, בין אם הרתעה ספציפית, כללית, שיקום או מניעה פיסית.
בבחינה אמפירית נגלה שדבקות בתועלת אחת, כהצדקה כוללת לא מתקיימת בפועל. כך,  עבריינים לעיתים קרובות חוזרים על פשיעתם, ורבים כלל לא משתקמים.  בנוסף נגלה שדבקות בתועלתיות בלבד כצידוק תביא במהרה לתוצאות אבסורדיות בהן אינטואיטיבית נרצה להעניש עבריין, אך מפאת חוסר יעילות נאלץ שלא להענישו.
לפיכך נראה שמבחן משולב הוא הפתרון ההולם לשיקולי הענישה.  בכל מקרה נבחן האם חוש הצדק מעוררנו להעניש את העבריין ולגמול לו על מעשיו, בהתחשבות ביעילות שתופק מהענשה זו.
במקרים בהם מתנגשות שתי הדרישות, נבצע מאזן שיקולים: בין הגמול, שידרוש עונש מותאם לחומרת המעשה, לבין התועלתיות, שתדרוש תמורה חברתית מההענשה.
עד לקבלת התיקון בחוק העונשין, הסתכמו אלטרנטיבות הענישה במאסר, מאסר על תנאי ותשלום קנס. אמנם ענישות אלו הוכיחו את עצמן, אך מתוך רצון לגוון ולשכלל את דרכי הענישה, תוך פיקוח על ריצוי העונש ובחסכון כספים לתקציב המדינה, נחקק בישראל חוק ע"ש.
אלטרנטיבת הענישה בע"ש נתקלת בקונפליקט היעילות-צדק לאורך כל הדרך, מרגע שילובה כאמצעי ענישה, ברגע מתן גזר דין לע"ש , וכלה ביישומה בפועל.
בעבודה זו אבחן את המתח הקיים בכמה ציוני דרך חשובים. כמו-כן, אגלה שבמקרים רבים משתלבים השניים לידי איחוד הרמוני בו הענישה צודקת ומועילה. בחלק האחרון של עבודה זו, אנסה לתרום בהצעות הייעול להגדלת הרמוניה זו.