תקציר אחד הנושאים לדיון במסגרת הנושא הגדול של הדמוקרטיה הישראלית בוחן את ישראל לנוכח תפיסה דמוקרטית-ליברלית המעמידה את זכויות האדם והאזרח במוקד כמהות וכתכלית של הסדר הציבורי. משום כן, בחינת ההסדרים החלופיים לחוקה, שאימצה לעצמה מדינת ישראל, קרי חקיקת חוקי יסוד, כאמצעים להבטחת זכויות האדם והאזרח, הם חיוניים לדיון.
ב- 1992 נחקקו שני חוקי יסוד – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שתכליתם הקניית מעמד מוגן במשפט ובחברה הישראלית לכמה מזכויות האדם.
הצגת הבעיה המחקרית הבעיה המרכזית שעבודה זו בוחנת היא: האם חל שינוי ממשי במידת ההגנה על זכויות האדם בישראל כמדינה דמוקרטית בעקבות חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק?
כלומר האם אותם "חוקים מהפכניים" כפי שכונו בידי חלק מאנשי האקדמיה, אכן הרחיבו והעמיקו את מערכת זכויות האדם בישראל?, אולי הם לא שינו דבר?, או אולי גרמו לצמצומן? אנסה לענות על השאלה האם הייתה "מהפיכה חוקתית" כפי שנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק טען, או לאו. בכדי לקבוע אם חוקים אלו הינם מהפכניים ומבטיחים את חירויות האדם וזכויותיו, כיאה ונכון למדינה דמוקרטית, חשוב לבחון מה יש בהם ומה אין בהם וכן את הבעייתיות שמתעוררת בכל אחד מהם. בכל זאת עוסקת עבודה זו.