סגנון התקשרות בעיקרה, מכוונת תיאורית ההתקשרות להסברת פסיכו-פתולוגיה של ילדים ומבוגרים במונחים של מערכות יחסים בלתי-אופטימאליות בין ילדים והמטפלים בהם, המוגדרים כ'דמויות התקשרות', כאשר, הטענה היא כי ניתן לייחס את ההשפעות ארוכות הטווח של חוויות ילדות עם מטפלים ל'מודלים פנימיים' – סכמות קוגניטיביות/אפקטיביות, או ייצוגים של העצמי ביחס לשותפים במערכות יחסים קרובות. על פי התיאוריה, ייצוגים אלו הם בעלי השפעה על ציפיות הפרט, רגשותיו, ההגנות שלו, וכלל ההתנהגות ההתייחסותית שלו  בכל מערכות היחסים הקרובות שלו. התיאוריה היא למעשה תיאוריה רחבה וחמקנית למדי. התיאוריה כוללת שני מרכיבים עיקריים:
1.       המרכיב הנורמטיבי, המנסה להסביר וליצור מודליות בדפוסי התנהגות ושלבי התפתחות המשותפים כמעט לכל בני האדם.
2.       מרכיב ההבדל – האישי, המנסה לספק הסברים לסטיות קבועות וסיסטמיות ממודל דפוסי ההתנהגות וההתפתחות הקבוע כאשר, מרבית המחקר בתחום התרכז דווקא בשאלת ההבדלים האישיים בדפוסי התקשרות. בנוסף לכך, ניתן לחלק את המחקר בתחום לשני קטגוריות נפרדות, היינו, חקר דפוסי התקשרות במשפחות-גרעיניות, וחקר דפוסי התקשרות בבגרות, התקשרות לבני-גיל. שני התחומים קשורים זה בזה. בעיקר, חקר דפוסי התקשרות במשפחה הגרעינית בוחן את מערכת היחסים בין התינוק להוריו כמטפלים עיקריים, ואת השפעתה הפסיכולוגית על אותו תינוק בבגרותו, הרי שחקר דפוסי התקשרות בבגרות מכיר בעובדה כי דפוסי התקשרות אלו מהווים לרוב פועל יוצא של דפוס ההתקשרות אותו חווה הבוגר בילדותו, כאשר, התיאוריה …