מבוא גיל הפרישה בעולם המערבי נקבע על ידי הקנצלר הראשון של גרמניה, אוטו פון ביסמרק; מי שהנהיג את גרמניה בסוף המאה ה-19 קבע באופן די שרירותי כי גיל הפרישה לפנסיה יהיה 65. אמנם מדובר באחת החקיקות הסוציאליות הראשונות בתולדות העולם המערבי, אך יש לזכור כי באותה עת תוחלת החיים הממוצעת לא עלתה על 50 שנה.
מאה חלפה והעולם המערבי, ברובו, המשיך לפעול לפי חוקיו הסוציאליים של ביסמרק. ואולם המדע אינו קשוב לחוקי הפוליטיקה. תוחלת החיים התארכה משנה לשנה, והגיעה בישראל ב-2000 לכ-76.7
לגברים ו-80.9 לנשים. אסירי תודה ככל שנהיה למדע, השאלה המעסיקה כיום את הכלכלה הישראלית היא כיצד ניתן לממן חיים כל כך ארוכים.
כאשר עובד מפריש במשך כל תקופת עבודתו, הוא בטוח כי תהיה לכך תמורה. כלומר, הוא מעריך כי ביום מן הימים, כאשר יגיע לגיל הפרישה, יוכל לשבת בבית ולקבל בכל חודש קצבה שתאפשר לו לקיים את חייו בכבוד. ואולם קרנות הפנסיה הוותיקות במדינת ישראל טעו במשך השנים.
הן לא לקחו בחשבון את התארכות תוחלת החיים, וכך נצברו בהן גירעונות של עשרות מיליארדי שקלים.
אם יחשבו היום את כל הכספים שאמורים להיכנס לקרנות ויחסירו מהם את כל הכספים שהקרנות צריכות לשלם לפנסיונרים, יתקבל מינוס של כ-140 מיליארד שקל. כבר שנים רבות ידוע על המינוס הזה, אך מעולם לא טיפלו בו. התוכנית הכלכלית החדשה החליטה לפתור את הבעיה. העובדים ייאלצו לשלם יותר ולעבוד יותר כדי לכסות מחצית מהגירעון, את המחצית השנייה תשלים המדינה מהתקציב.
עבודה זו באה לבחון חוק זה על היבטיו השונים , השפעותיו וההשלכות הנובעות מיישומו.