מבוא
    הנבטים, עם קדום המורכב משבטים שמוצאם בחצי האי ערב, מגיעים לאזור הנגב כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת ההלניסטית (מאה 4 לפנה"ס). הנבטים, שבלטו בייחודם לשרוד ולהתקיים במדבר תוך ניצול מקסימלי של התנאים הקיימים בו, החלו מוליכים סחורות דרך המדבריות לצורך שיווקם במדינות הים התיכון (תחילה ביוון ולאחר מכן ברומא). עיקר המסחר היה במור ולבונה (שיובאו מאזור תימן וסומליה), אך גם במיני בשמים נוספים, בתבלינים, מלח, סוגי בדים יקרים, ואף אספלט שנועד בעיקר לאטימת ספינות. הנבטים, שהיו כמעט היחידים שמסוגלים לחצות את המדבר בשיירות של עשרות רבות של גמלים, הקימו תחנות מעבר כל 30 – 40 ק"מ לאורך המסלול, ואף חפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו בסופו של המסע הרגלי לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ומשם לאירופה.     בראשיתה של התקופה החשמונאית בארץ ישראל, נקשרו קשרים טובים בין הנבטים לבין החשמונאים. לאחר עלייתו של אלכסנדר ינאי לשלטון וכחלק מרצונו להרחיב את ממלכתו הוא כבש את עזה והביא לדחיקתם של הנבטים מחלקים נרחבים בנגב. הנבטים המשיכו להעביר את סחורותיהם, אך נאלצו לנוע בדרכים אחרות ולא בנגב. התנועה על דרך המלך בגב ההר (אדום, מואב והגלעד), עד פיניקיה ומסופוטמיה, הביאה למציאת שווקים חדשים לסחורותיהם. בימיו של הורדוס, בעקבות הסכמים שנעשו עימו, שוב התאפשר לנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומאל עריש (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות הניסיונות להשתלט על ממלכתם, ומלבד תשלום מס לאימפריה הרומית הם נותרו עצמאים למדי. לאחר פטירת המלך הנבטי האחרון, רבאל השני, סופחה ממלכת הנבטים לרומא על ידי הקיסר טריאנוס, שהעניק לה את השם "פרובינקיה ערביה" (106
לספירה). במהלך המאות הראשונות לספירה נפגע ציר המסחר של הנבטים וזאת , בין השאר, בשל נטייתם של הרומאים לסחור באמצעות ספינות. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע ואח"כ לערים. סה"כ היו כשש ערים מרכזיות: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. כאן החל גם תהליך ההטמעות של התרבות הרומית בקרב האוכלוסייה הנבטית, באמצעות טכנולוגיית בניה רומית בעריהם ובאימוץ האלים הרומים. העיסוק במסחר הלך ונתמעט, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית. בראשית התקופה הביזנטית תושבי הערים קיבלו עליהם את הנצרות, ולמעשה הפכו לביזנטים. על פי חוקיהם המקוריים אסור היה לנבטים לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין, והם קיימו את חייהם כנוודים בלבד, בשלב מאוחר יותר השתנו החוקים כחלק משינויי תרבות שעברו הנבטים. העיר פטרה הוקמה כפיתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה הראשונה לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע.
    השרידים מהתרבות הנבטית הנם מועטים ביותר – פועל יוצא של חייהם כנוודים הוא שלא השאירו אחריהם הרבה מבנים או היסטוריה כתובה, לפיכך, את עיקר ידיעותינו ניתן לשאוב מן הסופרים היוונים, היהודים והרומאים המזכירים לעיתים את הנבטים. לעומת זאת – מהתקופה הביזנטית, שהיא תקופה בה כמות האוכלוסייה בארץ הייתה גדולה מאד, ישנם שרידים רבים בשטחים נרחבים בנגב ובארץ בכלל.
   בקרב החוקרים ישנה מחלוקת אודות אופייה של אוכלוסיית הנגב מן המאה הרביעית ועד השביעית לספירה. דעה אחת שאותה מייצג אברהם נגב, רואה ברובם המכריע של תושבי הנגב את צאצאי הנבטים:"ישנה זהות גמורה בין תולדותיהם של הנבטים בנגב לבין תולדותיו של אותו אזור בפרק זמן שמשכו יותר מאלף שנים". לשיטתו נמשכה התקופה הנבטית בנגב עד לכיבוש הערבי, כשבמהלכה הנבטים עברו תהליך של מעבר מעם נוודי לעם חקלאי היושב בישובי קבע, אך בעצם לא היה כל שינוי באוכלוסיית הנגב. מנגד, ישנה דעה שבתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית, חודרים אל הנגב תושבים חדשים, והאוכלוסייה הנוצרת היא מיזוג של אוכלוסיה מקומית ואוכלוסיה חדשה החודרת מבחוץ. אני בחרתי בעבודתי להתייחס לפעולות הנבטים בהקשר למים, באופן רציף עד המאה השביעית, מבלי להכריע במחלוקת זו לכאן או לכאן.