עבודת סמינריון בנושא:
  גישות מחקר בנושא הישוב היהודי הישן בארץ ישראל ( עד שנת  1881 ) מבוא: קווים לדמותו של הישוב היהודי הישן בארץ ישראל אופייה של ארץ ישראל במאה ה-19 היה שונה מאשר במאות שקדמו לה, בעקבות הגעתם של  עולים שחזרו לפקוד את ארץ ישראל מראשיתה של המאה. קבוצות עולים וקבוצות מהגרים השפיעו ונתנו את אותותיהם בדמותה העתידה של ארץ ישראל. תנועת העלייה המתחדשת לארץ ישראל במאה ה-
1 8, ובעיקר במרוצת המאה ה-19 מצביעה על התעניינות מחודשת בארץ ישראל ועל הקשרים החדשים שנטוו ונתהדקו בין הגולה היהודית לישוב היהודי בארץ ישראל. העליות המחודשות תרמו להתפתחותו של הישוב היהודי, יצרו את הקרקע לפריצת החומות, בנייתן של חומות חדשות ולהקמתן של המושבות הראשונות.
במאה השנים שקדמו לראשית העלייה הראשונה (ב- 1882) התפתחה בארץ ישראל קהילה יהודית, שדפוסי חייה, עולמה הרוחני ודמותה החברתית היו חידוש בולט בנופה האנושי של הארץ. קהילה זו מכונה "הישוב הישן" . יש אומרים כי "הישוב הישן" היווה את החוליה האחרונה בשלשלת רציפות הישוב היהודי שלפני הציונות. בשלהי המאה ה-18 מנה הישוב היהודי בארץ כ- 6000 נפש.
כמאה שנים אחר-כך, בראשית שנות ה-80 של המאה ה- 19 מנה הישוב היהודי כ- 26,000 נפש. זהו תחום גידולו של "הישוב הישן".
שנות הגיבוש והצמיחה של הישוב היו תקופת מעבר בעם היהודי, בין התקופה של זיקת היהודים לארץ ישראל, לבין צמיחתה של התנועה הלאומית המודרנית, שהעמידה אלטרנטיבה לזיקה בעלת האופי המסורתי. במחצית השניה של המאה ה-
1 8 היה חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית בארץ קהילות ספרדיות שבאו לארץ ישראל בעקבות גרוש ספרד, אליהם הצטרפו עולים יהודים מצפון אפריקה וארצות המזרח, הם התיישבו במרכזי האימפריה העותומאנית. הרכבה היה בעיקר תלמידי חכמים, שראו את ייעודם בלימוד התורה, ובעלי מלאכה שעסקו בפרנסות שונות. עדה זו התאפיינה בהומוגניות ומנהיגות חזקה ותקפה.
על רקע הופעתן של קהילת העולים החסידים בסוף המאה ה-
1 8, מתחיל גם קיומו של ישוב ישן אירופי בארץ ישראל. העדה החסידית שנוצרה, יצרה מסגרת ראשונית לקיום מקביל של קהילה נפרדת מהקהילה הספרדית – קהילת העולים החסידים אשר בישרה בצביונה הרוחני ובדמותה החברתית את דמותו של "הישוב הישן" במאה ה-19. הייתה זו קבוצה בעלת תודעה דתית אליטרית, שראתה בעלייתה שליחות בשם כלל ישראל. עליה נוספת שטבעה חותם ב"ישוב הישן" החלה ארבעים שנה לאחר עליית החסידים, חבורת תלמידי חכמים מליטה, תלמידי הגאון ר' אליהו מווילנה, וגם עלייתם של תלמידי הגר"א (שכונו ה"פרושים"), הייתה בעלת אופי אליטרי מובהק, ששמה לעצמה כמטרה בלעדית לימוד תורה ע"פ שיטת הגר”א.
עולמם של החסידים והפרושים היה עולם מסורתי, הם התאפיינו בפיצול ופירוד, עסקו בעיקר בלימוד תורה, וכמעט שלא עסקו במסחר ובמלאכה . בסיס קיומו של ה"ישוב הישן" היה בכספי החלוקה אנשי הישוב ארגנו תמיכה קהילתית מארצות מוצאם ואף התרחבו לקבלת תמיכה גם מאזורים נוספים באירופה המזרחית. יסודה של החלוקה היה ערכו ומשמעותו של הישוב הישן. קיומו של ישוב יהודי בארץ ישראל סימן את הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, והיהודים היושבים בה נחשבו לשומרי הגחלת, שבזכותם נשמרת ארץ האבות. הישיבה בארץ נתפסה כמצווה שעתידה להחיש את הגאולה. יהודי התפוצות אפשרו בתרומותיהם את קיומו של מקיימי המצוות בארץ ישראל.
בראשית המאה ה-19 נוצרו ביישוב היהודי הישן יישוב יהודי מזרח אירופי, ששמר על קשר מתמיד עם קהילות המוצא, לצד הקהילות הספרדיות הוותיקות שתלותן בקהילות האימפריה נחלשה בשנים אלו.
בשנות 30 למאה ה- 18 החלה תקופה חדשה בתולדות הישוב הישן, ארץ ישראל נכבשה בידי מוחמד עלי, שליט מצרים עד 1840 . השלטון המצרי הגביר את ביטחון החיים והרכוש, שיפר את מעמד הלא מוסלמים, יהודים כנוצרים, וערך רפורמות רבות בתחומי המנהל והמיסוי. בתחום המדיני אפשר השלטון פעילות מוגברת של מעצמות  אירופה, וארץ ישראל נפתחה לעולם מערבי מכל הבחינות.
שאלת עתידה של האימפריה העותומאנית הפכה לעניין מרכזי בשיקולי המעצמות, וארץ ישראל נמצאה במוקד הדיון הבינלאומי פוליטי. לתמורה פוליטית זו הייתה השלכה רבת משמעות לגבי היהודים. עצם קיומה של אוכלוסיה יהודית בעלת נתינות זרה, לא עותומאנית, שאפשרה  פעולות פיתוח והתרחבות בחסות מעצמות אירופה. היהודים נחשבו כקבוצת חסות בפעילות הקונסולרית הבריטית.
משנות ה- 30 של המאה ה-19 מתפלגת הקהילה, שאנשיה עלו ממזרח אירופה  וממרכזה, לארגונים רבים, שכל אחד מהם קשור ישירות אל אזור מוצאו. ככל שנתרבו העולים ונתגוונו ארצות המוצא שלהם, נתגבשה הכרה לחשיבות הזיקה הישירה שבין מקום המוצא של מקבל התמיכה לבין גובה הסכום שהוא מקבל. לאור זה נתגבשו  מגמות בשאלת איסוף התרומות: לכלל הישוב באופן שוויוני או על פי עיקרון טריטוריאלי.
מתוך קבוצות/קהילות  ע"פ מוצא  צמחו "כוללים" ארגונים נפרדים ששימשו בתחילה חבורות לומדים, ע"פ התפיסה העקרונית של ישוב בחברה המסורתית. קהילות בתפוצה קיבלו עליהן את החזקת הלומדים והחזקת ה"כוללים" בארץ ישראל. אנשי הישוב הישן שמוצאם ממזרח אירופה ומזרחה, שמר על הווי ואורחות חיים הקשורים לקהילות המוצא לא רק מתוך אידיאולוגיה, אלא אף מתוך המציאות החברתית. הקהילות הספרדיות בארץ ישראל שמרו על אחדותן הארגונית-לא נוסדו קהילות אחרות של יוצאי ארצות מסוימות, אלא קיימת המשכיות – אחדות הקהילה הספרדית.
במאות 17,18 היו ענייני איסוף הכספים למען יהודי ארץ ישראל, נתוני בידי ארגונים וגופים שונים. הארגון המרכזי במאה ה-17 שעסק בריכוז התרומות ובהעברתם , היה "ועד  פקידי ארץ ישראל בקושטא". ארגון זה נטל על עצמו סמכויות רחבות בהנהגת קהילת ירושלים וקהילות ארץ ישראל האחרות, וייצג את יהודי הארץ בפני השלטון המרכזי בקושטא. הועד ניהל  בתקופה זו את קהילות ירושלים, צפת, טבריה וחברון. ירידתו של המרכז בקושטא חלה בד בבד עם כניסתו של גורם חדש למערכת הכלכלית והיישובית של יהודי ארץ ישראל: עליות החסידים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18. החל מסתמן המעבר לקראת שליטתה של יהדות אירופה בכל הנוגע לתמיכה ביישוב בארץ ישראל, נתערערה ההומוגניות של הישוב שהייתה ממרכיבי הקשר ההדוק בין קהילות ארץ ישראל לפזורה הספרדית ולמרכז בקושטא.  בראשית המאה ה-19  נוסד במערב אירופה ארגון, שקיבל על עצמו את הטיפול בתרומות בכספי ארץ ישראל בקהילות הולנד ואשכנז: פקידות ארץ ישראל שבאמסטרדם.  לתמורה זו בחלוקת הכספים הייתה משמעות עקרונית בהתפתחות התמיכה הכלכלית ביישוב בארץ, יוצאי מזרח אירופה לא קיבלו כספים על בסיס טריטוריאלי, אלא בחלוקה שווה של כלל קהילות ישראל באירופה.
פקידות ארץ ישראל בהולנד ראתה עצמה, מלבד ניהול עניין הצדקה של ארץ ישראל, גם כגוף כלל ישראלי שהוא מעל לאינטרסים המצומצמים של יוצאי התפוצות השונות.  הם מדגישים כי ענייני הספרדים וענייני יוצאי מזרח אירופה נחשבים בעיניהם במידה שווה, ובשל תפיסה זו ראו עצמם ראויים להיות בוררים, פוסקים ומפשרים במחלוקות על דבר חלוקת הכספים, ויותר מזה ראו עצמם כאחראים על ענייני היישוב. אנשי הישוב מצדם לא קיבלו תמיד בשלמות את מרות פקידות ארץ ישראל בהולנד.
הגידול המואץ במספר היהודים תושבי הארץ משנות הארבעים של המאה ה-19 ועד ראשית שנות ה-80, מקורו בשיפור תנאי הביטחון, דרכי תחבורה, וקונסוליות זרות שלקחו תחת חסותן את הגנת היהודים שגרו בארץ ישראל. השמועות על ההטבות במעמדם הגיעו לגולה, וסייעו למהססים לעלות . גלי העלייה החדשים מאופיינים בגיוונם הרב, לא רק מבחינת ארצות המוצא והעדות, אלא גם מבחינת ההרכב החברתי. בצד העולה ה"תלמיד חכם", אשר מטרתו ללמוד בקדושה ולעבוד את ה' בטהרה, עולים גם זקנים  ומשפחות. הם פונים לעסוק במלאכות שעסקו בהם בארצות מוצאם. כספי החלוקה משמשים להם משען. העליות מושתתות גם הן על ערכים מסורתיים-דתיים. עקב תנאי החיים הקשיים, מתחולל בקרב העולים שינוי במערכות הערכיות. הם  ראו כי לא ניתן לפעול רק  על פי דרכם של המתיישבים הראשונים, ומצב הדברים מצריך התחדשות חברתית.
החל משנות החמישים של המאה ה-19 החלו להיווסד בתי ספר ציבוריים בעלי מתכונת חדשה, בהם החלו ללמוד בצד לימודי הקודש, לימודי חול ומלאכה. האשכנזים יוצאי אירופה הביעו את עמדתם המתנגדת אשר השתלבה במאבק של חרדי אירופה נגד ההשכלה.
הספרדים לעומתם היו מתונים יותר ובעלי גישה חיובית לכניסת ההשכלה לחייהם.
אל המחלוקת באופי החינוך, הצטרפה גם מחלוקת הלשונות, ונראה שהשפה שקישרה בין העדות היי תה העברית.  בשנת 1863 זכו תושבי העיר ירושלים לעיתון ראשון "הלבנון"  ו"החבצלת" .
במקביל החלו מתגבשים בירושלים חוגי משכילים צעירים שהמשיכו לפעול במסגרת הדת, ועם זאת עסקו במחקר וכתבו מאמרים.
הפעילות והאווירה הרוחנית שיצרו מוסדות החינוך החדשים, העיתונות העברית והתעוררות חוגי המשכילים ורעיונותיהם בישרו על שינוי ערכים בחברה היהודית בארץ ישראל והניחו יסודות לתקופה חדשה בחיי הישוב.
 בפרק המבוא  ניתנה סקירה קצרה  של תולדות היישוב הישן  ותיאור המציאות בהתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת זו.  מטרת עבודה זו היא  לסקור את נושא הפרודוקטיביות של אנשי הישוב הישן מהמאה ה-18 עד לתקופת  עליה הראשונה ב-
1 882, כפי שהוא מתבטא אצל החוקרים השונים. אנסה בעבודה זו  לבדוק את היחס בין פרנסה ותלות של אנשי הישוב הישן כפי שהוא משתקף בכתביהם של חוקרים מתקופות שונות ובעלי תפיסות עולם שונות.