האבטלה המעמיקה והעוני הגדל אמורים היו לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה והמנהיגים הכלכליים והחברתיים. על פניו נראה שהמדינה אינה נושאת באחריות לשיפור המצב הקיים. המצב כיום הוא שמדינת הרווחה, כפי שהתפתחה בארץ , אינה מסוגלת לעמוד יותר מול הלחץ הגובר של כוחות הגלובליזציה האליטיסטית. כתוצאה מכך, הישגים חברתיים רבים שהושגו יורדים לטמיון. למשל, בסוף שנות ה-60 נחשבה מדינת ישראל כאחת המדינות השוויוניות ביותר בין הארצות המפותחות והמתפתחות. היום אנו בין המובילים בפערים בין עניים לעשירים. ארגונים אזרחיים וחברתיים רבים לוחמים למען העמקת השוויון בין כל אזרחי מדינת ישראל, הן בהעמקת החקיקה השוויונית, והן במימוש חקיקה קיימת. הם מאמינים כי תפקידה של המדינה היה ונשאר לדאוג לשוויון זכויות ואפשרויות של כל האזרחים.
הדיון על בעיית האבטלה ופתרונות אפשריים לה מחייב העלאת שאלות יסוד כמו אחריות המדינה כלפי האזרח והתושב, הקשר בין האבטלה ובין הפערים הכלכלים והחברתיים בישראל, וקוצר ידה של המדיניות הכלכלית. מטרת עבודה זו לבחון האם  מדינת ישראל, המגדירה עצמה כמדינת רווחה, מקיימת את חובותיה כלפי  אזרחי ותושבי המדינה. לשם כך נבדוק מהי האחריות של המדינה כלפי תושביה בכלל ובפרט כלפי תושביה העניים. עבודה זו תנסה לבדוק- האם  קיצוץ הקצבות והקשחת הקריטריונים לדמי אבטלה מהווים גורם מכריע בעליית היקף העוני במדינה. דיון זה יעשה ע"י:
א.      הגדרת מהי מדינת רווחה.
ב.      מדיניות הרווחה בישראל- הגדרת ישראל כמדינת רווחה תוך הצגת הרקע  והתהפוכות של מדיניות הרווחה בארץ.
ג.        דיון באחריותה של מדינת ישראל כלפי תושביה, מהם הזכויות הסוציאליות של תושב במדינה ומהם חובותיה של המדינה כלפי האזרח. בדיון זה נעלה את השאלה האם קיצוץ הקצבאות אכן משפיע על היקף העוני.