זנזיבר הינו שם כולל לקבוצת איים, אשר מהווים כיום חלק מהפדרציה של טנזניה. האיים שוכנים באוקינוס ההודי, ומורכב מהאי זנזיבר ומהאי פמבה כאשר העיקרי הוא זנזיבר. השפה הרשמית הינה סוואהילית ואוכלוסיתו של האי מונה כ- 800,000 איש. מקור השם זנג' אל-בר (زنج البر- היבשה של השחורים), הוא ערבי וניתן לאי בסביבות שנת 600 לספירה על ידי ערבים מעמאן, אשר קבעו שם את מושב הסולטנות. בנוסף לכל אלה זנזיבר עד היום מהווה מרכז אינטלקטואלי לתרבות הסוואהילית. זנזיבר ידועה גם בכינויה אי התבלינים כאשר הגידול מספר אחד שלה הוא הציפורן. אחד מענפי היצוא היותר היסטוריים הוא השנהב ואיך לא, עבדים.
                                          זנזיבר ידעה כיבושים רבים ראשוני האירופאים שהגיעו לזנזיבר היו הפוגטוגזים בסביבות 1500. בערך 150 שנים אחר- כך גירשו אותם הערבים מעמאן ובשנת 1832 הסלטאן העמאני קבע אותה לבירת הסולטנות. לקראת סוף המאה ה-י"ח השתלטו הבריטים על המקום. בשנת 1963 יצאה זנזיבר לעצמאות ולאחר שנה אוחדה עם טנגניקה.
אם נתבונן על דת בטנגניקה הרי שהרוב הוא נוצרי לעומת זנזיבר שם הרוב הוא מוסלמי, המשתייך לזרם השפעי. המפגש הזה בשנת 1964 עם טנגניקה יוצר מתכון בטוח לחיכוכים. בעבודה זו אנסה לבחון את מעמדה של האוכלוסיה המוסלמית מזנזיבר תחת שלטונו של יוליוס נייררה, המנהיג הנוצרי הסוציאליסט מטנגניקה. אני אנסה לבחון מה היה יחסו לאסלאם בשנות השישים- התקופה בה יצאו זנזיבר וטנגניקה לעצמאות.
ראשית אבחן את המצב החברתי ערב היציאה לעצמאות. מיהם הכוחות המניעים את המערכת וממה הם מושפעים. לאחר מכן אבדוק איך המפה הזו נראית לאחר האיחוד. בנוסף אבחן את אישיותו ותפיסותיו של יוליוס ניירה על מנת להבין מה הוביל אותו ליחס כלפי האסלאם.