מבוא
עקרון הפרדת הרשויות הנו אחד העקרונות המכוננים בכל משטר דמוקרטי.  כבר מונטסקיה בספרו המונומנטאלי "רוח החוקים", קבע כי הקץ לכל יגיע אם אדם או גוף אחר, בין שהוא מורכב מאנשי המעלה ובין שהוא מורכב מאנשים פשוטים, יחזיק בשלשה מוקדי העצמה של:
חקיקה, ההוצאה אל הפועל של החלטות ציבוריות, והשיפוט של היחידים.
עקרון שני, גם הוא אחד מאבני היסוד של משטר דמוקרטי, הוא הצורך בכינונה של חוקה.  החוקה הינה מדגם הקיים הלכה למעשה, המאגד את כלל הכוחות הפועלים במדינה לכלל אחדות פעולה. ניתן לומר כי החוקה הינה המניפסט בו חקוק אופייה של המדינה.
במדינת ישראל טרם גובשה חוקה. הויכוח על עצם כתיבת החוקה ועל תוכנה הזין במשך כל תקופת קיומה של המדינה שסעים מהותיים, בעיקר בין נציגי הדתיים ובין נציגי הציבור החופשי. הנציגים הדתיים ביקשו למנוע ממסמך בעל סמכות  עליונה להתקיים, ובכך לגרוע ממעמדם ומיכולתם להשפיע על מרקם האמונות והדעות בחברה הישראלית.
במסגרת עבודה זו, אבקש לבחון את השפעת המאבק על החוקה על המשטר דמוקרטי בישראל, זאת בדגש על תפקידה של הרשות השופטת בתוך ויכוח זה. נראה כי העיכוב בגיבושה של החוקה דחף את בית המשפט לקבוע מסגרת חלופית לחוקה ולפסוק את פסקיו לאור אותה המסגרת. תהליך זה נודע בתואר 'אקטיביזם שיפוטי'. נדון בהשלכותיו של האקטיביזם השיפוטי על המערכת הפוליטית, באמצעות בחינתם של מספר פסקי דין של בית הדין הגבוה לצדק (להלן- בג"צ) בנושאים שונים. בתוך דיון זה נתוודע באריכות לשאלת מעמדם של חוקי היסוד בישראל, ולשאלת הסמכות הנתונה לרשות השופטת לעומת זו של הרשות המחוקקת ביצירת מסגרת חוקתית. לבסוף אנסה לחוות את דעתי האישית בסוגיה זו.