בשחר ימיה של מדינת ישראל, בתקופה של מלחמת קיום, עוצבה הדוקטרינה הצבאית הישראלית. למרות מיתוס "מלחמת אין ברירה" שרווח בציבור הישראלי, הדוקטרינה הישראלית היתה התקפית באופיה, ולא הגנתית, ושאפה למלחמות בזק אשר מועתקות במהירות האפשרית אל שטח האויב.
בשנת 1991 תקפה עיראק את ישראל בטילים ארוכי טווח, כחלק מעימות כולל אליו נקלעה במפרץ הפרסי. בניגוד לדוקטרינה הצבאית הישראלית, בחר ראש-הממשלה דאז, יצחק שמיר, שלא להגיב.
עבודה זו מנסה להשיב לשאלה: האם מהלך זה מהווה שינוי בדוקטרינה הצבאית או שמא הדוקטרינה הצבאית לא שונתה ושמיר פגע ביכולת ההרתעה הישראלית לאור הסטיה מהדוקטרינה? לצד בחינת תפקידה של ארצות הברית במהלך זה.
תוכן ענינים מבוא                                                                                                      2
כמה מלים על הרתעה                                                                             2
הדוקטרינה הצבאית הישראלית                                                                 3-4
הרקע למלחמת המפרץ השנייה                                                                5
ישראל מבליגה: יוצא מן הכלל או שבירת הכלים                                      6
סיבות להבלגה:  א. יחסי ארה"ב-ישראל                                                  7-8                                           ב.
איום קיומי?                                                              8
                        ג.
עייפות הציבור – מחברה לוחמת לחברה אזרחית          9
                        ד.
תדמית ישראל בעולם                                                 9
סיכום ומסקנות                                                                                     10 נספח א' – תרשים זרימה: מקורות הדוקטרינה הצבאית ההתקפית                        11
נספח ב' – גזרת האחריות של ה-CENTCOM                                          12
מקורות                                                                                                 13
מראי מקום                                                                                           14
מבוא
משנוכח צדאם חוסיין בסערה שקמה בעקבות ההשתלטות על כוית, החליט לגלות גמישות ולהציע גישה קונסטורקטיבית: עראק איננה יחידה במזרח התיכון שהשתלטה על שטחים בכח. עראק תהא מוכנה לדון במשבר בכוית, אם תסכים ישראל לפנות את השטחים שכבשה בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת הגולן. יוזמה עראקית זו הולידה את ההתלייה/"לינקג' בין הסכסוך במפרץ הפרסי לבין הבעיה הישראית פלסטינית. יוזמת הלינקג' ומעורבותם של מדינות ערב בקואליציה הביאה את ארה"ב להבנה כי יש לשמור את ישראל מחוץ למעגל הקואליציה.
ב18- לינואר 1991 נורו טק"ק מעראק לעבר העורף הישראלי. ירי הטק"ק היה פרובוקוציה חוזרת ונשנית על מנת לגרור את ישראל למלחמה ולסדוק באונה של הקואליציה שהתגבשה נגד עראק וכללה רבות ממדינות ערב.
בניגוד לצפיות בזירה הבינלאומית ובפנימית, ישראל נותרה בחיבוק ידיים ולא הגיבה על ירי   הטילים, על אף שזה התמשך עוד כחודש וחצי.
למרות שמעולם לא נוסחה כמסמך רשמי, הדוקטרינה הישראלית היא ברמה האסטרטגית התקפית ואחד מעקרונותיה הוא להעביר את הלחימה משטח ישראל אל שטח האויב.
בעבודה זו אברר מה היו הסיבות להבלגה זו,  אבדוק אם בחירתה של ישראל בדרך פעולה מאופקת זו נובעת מכשל באחד מעקרונות המרכזיים בדוקטרינה הישראלית. כמה מלים על הרתעה כיון שבעבודה זו יעשה שימוש במושג הרתעה לאור מקרה המבחן, מצאתי לראוי להגדיר אותו בקצרה.   הרתעה היא היכולת למנוע משחקן מסוים לבצע צעד תוך שכנועו שעלות מעשיו, אם יעשו, גדולה מהתועלת שתצמח לו מהם. מבחן הצלחת ההרתעה היא שלא קורה כלום.
מאזן יכולת (מבחינת עצמה), מאזן אינטרסים ומאזן נחישות הם שלושה קריטריונים על פיהם תבחן הצלחת ההרתעה.
כשמופעלת הרתעה נקודת המוצא היא שהשחקנים רציונלים, אופורטיונסטים ומונעים מהנסיון למקסם רווחים.
הרתעה תחשב יעילה מתוך בחינת פרמטרים של אמינות ושל תקשורת (כלומר אם הועבר מסר ואם הוא מכיל את האיום ואת הקו האדום).