תוכן העניינים
מבוא                                                                                                                 
3
1 . פרסום המוצר כחלק מפרסום האידיאולוגיה                                            4-6
2 . הפרסום ככלי הסברה להמונים                                                                 7-9
3 . הבמות ואמצעי הפרסום בתקופה:                                                       
1 0-13
    3.1 הקופסא הכחולה של קק"ל      3.2 בולי קק"ל     3.3 כרזות מאוירות     3.4 תערוכות
4 . אמנות מגויסת או רוח התקופה?                                                        
1 4-15
סיכום ומסקנות                                                                                            
1 6
מבוא
בתחילתה של המאה העשרים טרם פותחו אמצעים טכנולוגיים כגון הטלוויזיה והאינטרנט אשר משמשים בימינו כבסיס וקרקע עיקרית לכל תעמולה ומסע פרסום מכל סוג שהוא. אולם גם אז עסקו, ולא מעט, בפרסום מוצרים שונים ואף בפרסום אידיאולוגיות. בעבודה זו אבחן את כלי הפרסום ששימשו באותה תקופה, נושאי הפרסום והגופים המפרסמים ומטרותיהם. כמו כן, אבחן את החשיבה האסטרטגית שעמדה מאחורי הסיסמאות המובילות בפרסום.    בעשורים הראשונים של המאה העשרים שימשו אמצעי הפרסום השונים לא רק לפרסום של מוצרים שונים אלא גם ככלי הסברה להמונים, דרכו העבירו המנהיגים מסרים ודעות וניסו לעצב את דעת הקהל בארץ, דעת יהודי התפוצות ודעת הקהל העולמית בכלל. גם כאשר פורסם מוצר ולא מסר הוא לווה בסיסמאות כגון "קנו תוצרת הארץ" ונעשה שימוש בתמונות של חיילים, חלוצים וכו'-שהיו גאוות העם וייצגו את הצבר החזק והיפה שכולם רצו להידמות לו.
כמו שכבר ציינתי אמצעי הפרסום העכשוויים עוד לא היו קיימים. במקומם השתמשו, בנוסף לכרזות הרחוב, העיתונים ושאר אמצעי הפרסום המקובלים, במחזות ציוניים, שירים, שטרות ובולים, לוחות שנה של קק"ל וקרן היסוד שבהם התנוססו תמונות של חלוצים וחלוצות, בנייה ועשייה וכן מצעדים, תערוכות בארץ ובחו"ל וכמובן הקופסא הכחולה של קק"ל שבנוסף להיותה מקור הכנסה של כספי תרומות גם שימשה כמפרסמת לפעילות הציונית, למפעל הציוני ומאוחר יותר למדינה הצעירה ההולכת ונבנית.
במהלך השנים האחרונות חוזרת ועולה הטענה כי ההנהגה בעצם השתמשה באומנות (ובכללה הצילום, העיצוב, המוזיקה וכו') למטרותיה וקידום רעיונותיה והפכה אותה לאומנות מגויסת. לעומתה יש הטוענים כי זו כלל איננה כפייה או אמנות מגויסת כי אם רוח התקופה אשר האומנים היו שותפים לה ולכן היא ניכרת בצורה כל כך ברורה וחזקה בעבודותיהם.