מנת המשכל מהווה רק אחד מהקריטריונים לאבחון הפיגור השכלי, מטרת האבחון אינה מוגבלת לקביעת קיומו או קיומו של פיגור שכלי. האבחון צריך גם להיות פונקציונלי – לבדוק את התפקודים השונים הרלוונטיים למטרת השיקום והחינוך ולברר כיצד מגיב התלמיד להוראה מסוימת, ולאמצעי הוראה מסוימים ולמסגרת חינוכית מסוימת, ועל יסוד תגובותיו לנווט את התוכנית הטיפולית. דוגמאות לתוכניות כאלה הן תוכנית ההעשרה האינסטרומנטלית שנבנתה בארץ על ידי ראובן פוירשטיין (1983) ובדרכי הוראה המשקמת על-פי קרל פרנקשטין (1983). מבחן האינטליגנציה על אף חסרונותיו הוא כלי אבחוני המספק מידע מהימן בתחומים שחשיבותם בעיקר בבית הספר, יש לבדוק גם תחומים נוספים כגון: ההישגים הלימודיים בבית הספר, ההסתגלות האישית-חברתית, סגנון הלמידה, מוטיבציה ויכולת ללמוד משימות חדשות. חוקרים רבים סבורים שאת תוצאות מבחן המשקל (מנת המשכל) יש לפרש על יסוד קרקע של הילד. יש המפרשים את מבחן המשכל בעיקר כמדד ההתנסות שהילד עבר מנת המשכל של ילד מסביבת גידול נחשלת תהיה נמוכה: במקרה של פיגור פסיכו-סוציאלי בהשוואה לילד רגיל הבא מרובד חברתי-כלכלי-תרבותי בינוני וגבוה (כלומר, הישגיו בתת המבחנים השונים שבמבחן וקסלר, מצביעים על התנסויות שהוא שולט בהם וגם על ההתנסויות החסרות לו עדיין. כדי להגיע להישגים גבוהים יותר קלארק (!973) העיר שמנת המשכל המושגת מציינת שקלול ולא רמה, כלומר משמעותה של מנת משכל נמוכה היא, שקיים סיכון שהפרט יוגדר בעתיד כמפגר כי הערכתו הנוכחית אינה סופית. מנת המשכל נתונה אפוא לשינויים, על יסוד התנסויותיו של הילד וזאת בעיקר בקרב בעלי פיגור מן הטיפוס הפסיכו-סוציאלי ואכן נמצא, שמנת המשכל עשויה לעלות עד גיל
5 בערך.