תוכן עניינים
מבוא…………………………………………………………………………………… תאור שדה המחקר………………………………………………………………….
רקע תאורטי………………………………………………………………………….
ממצאים……………………………………………………………………………….
דיון ומסקנות………………………………………………………………………… .
סיכום………………………………………………………………………………….
ביבליוגרפיה………………………………………………………………………….
  שם העבודה : שנינו יחד וכל אחד לחוד א. מבוא
מחשבות אסוציאטיביות על זקנה עשויות להוביל רבים מאיתנו למחוזות מחשבתיים הנוגעים לחולי, תמותה, מוגבלות פיסית ומנטלית ועוד כהנה וכהנה מחשבות, שלעיתים הקשר שלהם עם הזקנה מתמצה באסוציאציה ותו לא (חזן,
1 984 ; פרידן, 1996). הקשר הזה שבין תפיסת המציאות לבין המציאות עצמה מהווה את אחת התובנות הסוציולוגיות המרכזיות המהווה מסגרת לדיון בקבוצות חברתיות שעברו תהליך הקרוי הדרה, ומתמצה במונח סטיגמה (גופמן, 1983). גופמן (שם) הגדיר סטיגמה כמאפיין מפחית ערך.
תכונה מסוימת באדם,  פיסית, אישיותית או "שבטית", יש בה די בכדי להגדיר את האדם שלפנינו בזכותה וכן להגדיר את זהותו החברתית , בשלה גם נציג לפניו תביעות כאלו ואחרות.
    אם כי במסמך שיוצג להלן יובאו תאורים של אורח חיים שלא היו מביישים אף את הצעירים שבינינו, ובוודאי שאינם נחלת הקשישים בלבד, בכל זאת נשלח ידינו לאותם מחוזות הנוגעים לסטריאוטיפים שהוצגו לעיל ושהפכו למושגים לגיטימיים בבואנו לדון בזיקנה.
אי לכך, נבקש כבר עכשיו, טרם נפגשנו עם השדה, לקבלם כהנחות שיש לאששם או להפריכם.
אמת היא, שכבר כיום גוברת והולכת המודעות לעובדה כי ברבות מהמילים השגורות בפינו טמונות הנחות סטריאוטיפיות מסוימות שיש בהם כדי להנחות את השיח הקיים. כתוצאה מכך אנו עדים להחלפתם של ביטויים שגורים באחרים המבקשים להסיר מקודמיהם את המסרים הטעונים. כך קורה שזקן הופך להיות קשיש, מבוגר, בעל גיל הזהב ועוד (סדן, 2002).
        בני האדם מבנים את המציאות בה הם חיים באמצעים שונים במטרה להקנות להם משמעות ולאפשר לעצמם התמצאות. לשם כך הם יוצרים גבולות בין אנשים ומצבים ולתוך הגבולות הם יוצקים מכלול של משמעויות, תפקידים ונורמות מחייבות. בדרך זו מסוגל היחיד להכיר ולאבחן את העולם שסביבו תוך שהוא מבחין בין הנכון לשאינו, בין הנורמטיבי והאידיאלי לבין הסוטה. אם נדון בגיל ככלי להבניית המציאות, אפשר לראות זאת כתהליך שראשיתו ביצירת קטגוריות, דרך הקניית משמעות נלווית לחטיבות גיל שונות דרך הגדרת הגיל האידיאלי באמצעות הגדרת ה"לא נורמלי" ובשימוש מכלול של סטיגמות לחיזוק טענותינו (1979, Kastenbaum; חזן, 1984, 1985; איגלשטיין וויינסברג, 1986)     הגיל הוא גבול חברתי תלוי תרבות. הגבולות שיוצר הגיל מאופיינות חלקן בתכונות אובייקטיביות וחלקן בתכונות סטריאוטיפיות. לכל גיל מופנות ציפיות שונות, וכך קורה שלא תמיד תפיסתנו את בני הגיל המסוים היא אובייקטיבית גרידא, אלא בבסיסה הנחות מכלילות שלעיתים לקשר שלהן עם האדם שלפנינו אין אחיזה במציאות. מבחינה כרונולוגית הזקנה נתפסת כסוף וכקצה של ה"חיים", כאשר למונח חיים מתלוות משמעויות רבות הנוגעות לאקטיביות, לשמחה ולמסוגלות. הזקנה נתפסת כקצה ההתפתחות האפשרית של האדם וכשלב המפריד בין החיים ובין המוות. בהיותה כזו היא הופכת לתופעה שאין בה חפץ לא לנוחלים אותה ובטח שלא לרחוקים ממנה לעת עתה (חזן, 1984).  התוצאה היא שהזקנה , כתופעות נוספות שכזה הוא היחס להן, מודרת חברתית וטריטוריאלית. משמעות ההדרה היא שהקבוצה הנדונה מורחקת, אם באמצעות תחיקה ואם באמצעות נורמות, מהחברה ועניינה. על מנת שתתאפשר ההדרה, אנו משתמשים במכלול של סטריאוטיפים לחיזוקו והצדקתו של התהליך.
    קשישים בחברה שלנו פורשים מתוקף חוק בגיל המיועד להם לפי מינם, באורח שרירורתי הם הופכים ממבוגרים לקשישים, בזכותו של תאריך הפרישה. עד ליום זה הם היו בעלי חיים מגוונים עם סדר יום ברור המורכב מעבודה כמרכז ובעוד עיסוקים שוליים.
מרגע זה והלאה מתהפכות היוצרות, העבודה נעלמת מסדר יומם ואילו הפנאי תופס את עיקרו.
אמת, כבר שנים מספר טרם הפרישה, בטקסי מעבר כאלו ואחרים, הם חוו מעבר מסטטוס אחד למשנהו. בחוותם את שלב "הקן המתרוקן", בהופכם לסבים ולסבתות הובאה בשורה לבאות ולמעשה המעבר דרך הפרישה לא היה כה חד. טקס המעבר איפשר מעבר מתון מסטטוס של 'לא זקנים' לסטטוס של זקנים (טרנר; ברגמן, 1988). מכלול של אינטראקציות קשורות בהיות האדם עובד ונוספת לכך תפיסתו העצמית את מסוגלותו ותפיסת החברה אותו, באותו עניין. אדם עובד הוא בעל תכלית ומטרה אליה הוא מתקדם, הוא יצרני ותורם לקופת המדינה ומעל לכל בעל דימוי של מי שמסוגלותו המנטלית והפיסית עודנה קיימת. לעומתו, אדם שאיננו עובד, אין לו תכלית, לפניו חלל זמן שאינו מוגדר אותו הוא אמור למלא בפעילויות שונות, קשריו החברתיים מתדלדלים ולזה תורמת התדרדרותו הפיסית האובייקטיבית והנתפסת. נוסף לזה הוא הופך לנטל על הקופה הציבורית ומקבל את התחושה שמעמדו כבעל תועלת מוטל בספק.
    על בסיס גילו נבנית קשת רחבה של ציפיות והנחות המסבירים את נחיתותו ודימויים המתארים את הזקן. דימויי הזקנה בחלקם מופצים ונרכשים באמצעי התקשורת, אם בצורה ישירה ואם בצורה עקיפה, כזו המקדשת עלומים וסוגדת לתזזיות (שנער ופורת; 1985 , Passuth & Lomax ).  הזקן ,בצדק או שלא בצדק, מסמל את ההפך מהעלומים והחיות שבהם. לקשיק זמן פנוי רב אותו הוא נדרש למלא (פרומה 1984), מרבית הזמן הוא בודד וחווה אובדנים (הר-פז, 1977) כמו גם הוא נתפס כסנילי, חסר גמישות ומיניות (1995, Aiken ) וכן נאלץ להתמודד עם תפיסותיו השליליות. קיומו של הקשיש נתפס כבעיה חברתית שיש להתמודד עימה וזו נוגעת למישור היחסים הבין אישי שלנו עם הקשיש וכן למישור היחס החברתי שלנו כלפיהם (חזן, 1984). כהשלכה ישירה של כך מתקיים דיון תאורטי בדבר קיומה של "הזדקנות מוצלחת" (1979, Palmore) , תאוריות שונות זוקפות את הצלחתה של הזקנה להתנתקות מהחברה או לשילוב בה.     יוצא אפוא, שטרם מותו הביולוגי של האדם, הוא חווה מוות חברתי (חזן, 1984). הוא מודר חברתית וטריטוריאלית. המצאותו כמו נתפסת כטורח על הציבור, לדמותו אין ייצוג בפרסומת התקשורתית (פרידן, 1996) , הוא נתפס כמי שמצווה להילחם בקמטים ובהיותו בעל מוגבלות פיסית כזו או אחרת הוא מודר טריטוריאלית לתוך מוסדות ששמם משתנה חליפות במטרה להסוות את משמעותם השלילית. מרבית המקומות הללו זכו לכינוי "מוסדות טוטליים (גופמן, 1961) . מוסד שכזה הוא בעל נטיות שתלטניות, התובע חלק מהזמן ומהאינטרסים של היחיד. הוא מופרד מסביבתו באמצעים פיסיים, תרבותיים וחברתיים ומקיים בתוכו סדר יום המשולב בכללים מגבילים, סנקציות ותגמולים נלווים. קיומו נועד לשם השגת מטרות שונות, אולם בהגדרתו של גופמן (שם) מוסדות לקשישים נועדו לטפל באנשים חסרי ישע.
    בעבודה זו, לא תהיה מן היומרה לדון בתופעת הזקנה , נראה שכל ניסיון שכזה פסול מעיקרו, שכן הזקנה הינה תופעה תרבותית- חברתית תלוית הקשר ובהיותה כזו הרי שלא ניתן לדון בזקנים כחטיבה הומוגנית (חזן, 1984). לפיכך, יש מקום לדבר על מגוון של תופעות תחת הכותרת המכלילה – הזקנה. ביקשנו לחקור קבוצה של אנשים קשישים שאף בתוכה מצאנו מגוון רחב של תופעות ותפיסות כך שקשה היה לנו לדבר עליה כעל קבוצה הומוגנית, פרטים שיובאו בהמשך יורו על כי קשה אפילו לדבר על היותה הומוגנית מבחינת פעילותה החברתית. הפיצול ניכר היה בכל מקום.
טרם נפנה להציע שאלת מחקר, נבקש תחילה להציג בקצרה, עבור הקורא, תאור של השדה הנחקר. השדה הנחקר, במובנו הפיסי קל היה לאיתור ולהגדרה, לעומתו השדה האנושי המהווה חלק ממנו היה נזיל וקשה להגדרה.  מדובר ב"מועדון לקשישים" המקיים מטעם מועצת העיר פעילות לאוכלוסיה זו, הכוללת מגוון רחב של פעילויות. אחת מהפעילויות שמקיימת המועצה, הרצאות, מתקיימת מחוץ למועדון, במתנ"ס השכונתי. האוכלוסיה המגיעה להשתתף בפעילויות מגוונת ומשתנה מפעילות לפעילות. במרבית הקשישים יכולנו לצפות רק במהלך ההרצאות.
הנהלת המועדון היא למעשה אישיות יחידה הדואגת לפעילותה של הקבוצה ומשתתפת בה תדיר. הפעילות מתקיימת כל ימות השבוע וכוללת חוגי יצירה שונים, ספורט, סדנאות והרצאות. בנוסף לזה ישנם טיולים שמועדם נקבע מעת לעת.
    הקורא יתמהה תחילה לקשר שביקשנו למצוא בין הטוטליות לבין המקום המסוים שבחרנו לחקור. רבים מן התאורים שמנה גופמן לסוג כזה של מוסד, ושעוד יידונו להלן, נעדרו כליל מהמקום שחקרנו. האוכלוסיה הנדונה איננה חטיבה תרבותית אחת, איננה מקיימת אורח חיים מלא במוסד זה תחת חוקים ונורמות מחייבות ובניגוד לדימויים השליליים שדבקו בה, מנהלת אורח חיים עצמאי ובשיקול דעתה. אף המוסד שלפנינו, רחוק מלהיות טוטלי במובנו הפשוט.
לאור כל זאת, שאלתנו נוגעת לאופיה ומשמעותה של הפעילות שנצפתה. שאלנו את עצמנו , מהם המנגנונים המאפשרים התמודדות של הקשישים עם דימויים השלילי בחברה,  ובמה מתבטאת הטוטליות בפעילותם?
אנו סוברות שהפעילות החברתית העניפה שנצפתה היא תוצר של דימוים החברתי השלילי של הקשישים. באופיה ובמשמעותה הסמויה, עליה נבקש לעמוד, היא מאפשרת התמודדות טובה יותר עם תופעה זו. אי לכך, אנו מניחות שגילויים של טוטליות הם נחלתו של תחום שגופמן לא מנה. לעניות דעתנו, הטוטליות היא נחלתו של המרחב התודעתי של האוכלוסיה הקשישה.