אבסטרקט 'ספר הדקדוק הפנימי' הוא זירת מאבק בין העולם המונולוגי לעולם הדיאלוגי. עמדות המחבר והגיבור הן עמדות דיאלוגיות לעומת העולם המיוצג ומרבית הדמויות, השואפים ליצור קול מונולוגי יחיד ומוגמר. מאבקו של אהרון קליינפלד לפתוח עולם מונולוגי כזה לקולות נוספים הוא נסיון מועד לכשלון.
מאבק זה הופך, בסופו של דבר, לנסיון למלט את  קולו  ובלבד שלא לוותר עליו. המחיר שעליו לשלם עבור צעד חתרני זה הוא עצום: אובדן קיומו בעולם היחיד האפשרי- העולם המונולוגי.
דוסטויבסקי במקרר נטוש במהדורה השניה של 'סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי', מצטט מ. באחטין את לונאצ'ארסקי העוסק בשאלת הפיצול הפנימי של תודעת דוסטויבסקי יחד עם פיצול החברה הקפיטליסטית הרוסית. לונאצ'רסקי מעלה את השאלה "אם דוסטויבסקי הוא בעל בית של עצמו בתור סופר, האמנם בעל בית הוא כאדם?"  והוא משיב על שאלתו שלו: "לא, דוסטויבסקי איננו בעל בית של עצמו כאדם, והתפוררות אישיותו, פיצולה- העובדה שהוא רוצה היה להאמין במה שאינו מעורר בו אמון אמיתי, ורוצה היה לשלול את אשר מעורר בו ספקות- הם גם שעושים אותו למסוגל סובייקטיבית להיות המשקף המתייסר והנחוץ של מבוכת תקופתו"(1).
באחטין מצדד בניתוח זה של הפוליפוניה הדוסטויבסקיית בתנאי שאינו חורג ממסגרת הניתוח ההיסטורי-גנטי.
דוסטויבסקי יוצר עולם פוליפוני אליו שייך, כמובן, גם המספר, אך הוא עצמו, בעל הבית, נותר בחוץ.
בעולם הפוליפוני הדמויות, אמנם, אינן מוגמרות והדיאלוגיות המרחבית, המאפשרת פרצות התחמקות מובילה ל'אינסופיות גרועה'(2), אך כלליו של עולם זה יוצרים עולם הרמטי שאינו עולה בקנה אחד עם העולם בו נמצא המחבר אלא רק עם שאיפתו. דבר זה מוביל, על פי לונאצ'רסקי, לאותו פיצול תודעתי..
תמיהות ביוגרפיות מסוג זה אינן מטרידות, אמנם, את דויד גרוסמן ב'ספר הדקדוק הפנימי', אך ניתן להמשילן לתהליך המתרחש ברומן. לו כינינו את דוסטויבסקי 'אהרון קליינפלד', למשל, ו-