תקציר העבודה "הלשון העברית בהגותו של פרנץ רוזנצוייג" ראשי פרקים מבוא
הפילוסופיה של הלשון הלשון ב'כוכב הגאולה' העברית כ-'לשון הקודש' הפעילות המעשית סיכום בעבודה זו נבחן  את עמדתו המורכבת של פרנץ רוזנצוייג באשר לערך תחיית הלשון העברית והשימוש בה כ'שפת חול' מדוברת ולא רק כלשון קודש. כדי להבין את מורכבות תפיסתו מן הראוי היה להעמיק בגישה הפילוסופית שלו בכלל שהיא שעיצבה אצלו יחס אמביוולנטי ומורכב כלפי כל מרכיבי הלאומיות היהודית (הסטוריה, ארץ , עם) אולם אנו נתמקד במרכיב הלשוני בלבד תוך איזכורים נלווים, מעת לעת, של התייחסויות כלליות שלו ללאומיות היהודית. בתחילה נבחן את השקפתו במסגרת הפילוסופיה של הלשון , בעיקר כפי שהיא מנוסחת בסיפרו 'כוכב הגאולה'. משם נעמיק במשמעות הלשון העברית כ'לשון קודש' כפי שמוסבר בחלק השלישי של הכוכב ובמסה שלו "עברית חדשה". גם נתייחס לעבודות התירגום שלו לתנ"ך ולשירת ריה"ל שיש בהן כדי להצביע על שורשי תפיסתו הלשונית וללמד על תפיסתו את ערך העברית.
  מטרת העבודה הינה להראות כי רוזנצוייג מוצא עצמו בתווך בין ההשקפה של היהדות הליברלית-המשכילית האוחזת בהגדרתם העצמית כ'גרמנים בני דת משה' לבין ההשקפה הציונית המבקשת להגדיר את עצמה כלאום יהודי על מרכיביו הגזעיים-טבעיים. מבחינת השימוש בלשון העברית היהודים הליברלים לא ראו ערך מלבד השימוש המצומצם לצרכים דתיים ואילו הציונים דגלו בהלאמת השפה העברית והשימוש בה כשפת חולין לכל דבר. רוזנצוייג זיהה סכנה בכל אחת מהתפיסות הנגדיות הללו. הוא מבקש לעצב עמדה דיאלקטית מקורית בנוגע להחייאת השפה העברית שאינה מבקשת רק לשלול או רק לחייב אלא להעניק משמעות הכוללת את שני הצדדים יחד והעולה אל מעבר להן. על המשכילים מתח ביקורת בטשטוש זהותם היהודית העצמית, בדיכוטומיה שביקשו לעשות בין 'אדם' ל'יהודי' ובחוסר הרלוונטיות שמצאו בשימוש בעברית בחיי היום יום.
וכנגד הציונים הוא טען לסכנת ההיבלעות בתוך ההסטוריה ואיבוד ערך הקדושה שבלשון העברית אשר זיהה אותה כמי שמאפשרת ליהודי לא להזדהות עם ההסטוריה אלא לשרות בחיק הנצח.
רוזנצוייג האמין בקדושתה של הלשון העברית בפרשו אותה, כדרכו , לאור מושגי הנצח היהודיים. העברית היא גם לשון תפילה וגם לשון דיבור. היא לעולם אינה מתערה בזמן לגמרי ותמיד מתחייה כבית גנזים שאין בו מוות ולידה אלא המשכיות נצחית. היא לשון שבה מדברים עם האל ושבה מתגלה הדיאלוג ומהות האדם עצמו. מכאן הצורך והחיוניות בשימושה של העברית, אך גם הזהירות מהלאמתה והפיכתה ללשון טבעית גרידא כדחף הטבעי הציוני. לפיכך הוא דגל במעין תחיית שפה עברית כחלק מרנסנס כולל של התחברות ליהדות, לא במסגרת לאומית אלא כאמצעי להעצמת הכוח היהודי הפנימי כדי לחיות חיים יהודיים מלאים. זאת מתוך אמונתו הפילוסופית בכוח העצום שיש לשפה בבניית אישיות שלמה.