א. מבוא
למתבונן מן הצד אל הנעשה באיראן, למן המהפכה האסלאמית של שנת
1 979, עשויות להיות אבחנות שטחיות, נכונות ושגויות כאחד. בראש ובראשונה נראה כי זוהי מהפכה פונדמנטאליסטית, דתית וקיצונית, אשר הובלה על ידי אנשי דת חשוכים ובעלי קו מחשבה אחיד וקונפורמיסטי; בייחוד נראה כי הנשים (כשלושים מיליון לערך) נדמות כאילו אינן קיימות, אינן משתתפות במשחק הפוליטי וכל גורלן איננו אלא להיות כנועות, צייתניות ומדוכאות. אכן, אבחנה זו עשויה להתיישב היטב עם התזה הבסיסית של הוגי דעות שונים, למשל קוּרוֹש אשגיפור, הרואה במהפכה פגיעה מהותית במעמד האשה. הרושם מתחזק בעיקר למראה הויזואליה השגרתית הניבטת מאמצעי התקשורת, ואשר חושפת נשים עטויות צ'אדור (רעלה) וחיג'אב (שמלה), משפילים למדי לעיניים מערביות. דומה כי לסוגיית הלבוש, המשיקה ישירות למעמד האשה, יש חשיבות בעלת משמעויות ופרשנויות מגוונים. והנה, מתברר כי נשים איראניות אכן שותפות לשיח הפוליטי, יש להן מה לומר והן אינן בבחינת נוכח-נפקד בשיח החברתי (אבחנה שעשויה להתאים יותר לנשות אפגניסטאן או ערב הסעודית). עם זאת, ברור שמעמדן בוודאי אינו דומה למעמד הנשים במערב; וכן ידוע כי מעמדן השתנה משמעותית ביחס לתקופה שקדמה למהפכה, קרי בתקופת השאה, לאו דווקא לרעה. דא עקא וחלק בלתי מבוטל מהנשים האיראניות רואה ברעלה  – ובלבוש צנוע בכלל – זכות ולא חובה. לדידן, הרעלה דווקא מקדמת את מעמדן, שכן אין הן נשפטות יותר כאובייקט מיני ואין הן נמצאות במרדף סזיפי אחר ציוויי האופנה, הנתפסת כעריץ של ממש