אונס ותקיפה מינית במגזר החרדי תוכן עניינים
מבוא –2-5
על השוויון –6-9
נשים ביהדות-השוני -10-14
 ההבחנה בין גברים לנשים ביהדות -11
הכוונה פטריארכאלית של חיי האישה .13
כבוד ובושה- כבוד המשפחה מהוא? -14
תקיפה מינית במגזר החרדי- זיקת השוני למטרה -.15-19
להכיר במציאות -15
"אישה כשרה עושה רצון בעלה" –15
"השמיעני את קולך" –…16
התמודדות עם חומות של שתיקה -.17
פגיעה בסיכויי השידוך –18
שיקוליי הענישה העומדים בפני ביהמ"ש 20-22
פמיניזם -..23-27
הקדמה –…23
"פמיניזם ליברלי 24
פמיניזם תרבותי
5 פמיניזם רדיקלי 26
מחקר משווה –28-30 סוף דבר-.
.31
ביבליוגרפיה –32-33

1 . מבוא
" כי יהיה נערה בתולה, מאורשה לאיש; ומצאה איש בעיר, ושכב עימה. והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא, וסקלתם אותם באבנים ומתו – את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר , ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת ריעהו; וביערת הרע מקרבך ".
תקיפה מינית במגזר החרדי היא נושא מוכחש והחברה הדתית ככלל מתקשה לקבל את קיומו. האנשים הנפגעים נתקלים בחומות של הכחשה והשתקה מצד הפוגעים ותומכיהם ומה שמצער עוד יותר, מצד ציבור שמאמין באופן אוטומאטי לתוקפים ומציג את עדויות הנתקפים כמשוללות תוקף.
המתלוננים מוצגים כשקרנים וכבעלי רצון להרוס חייו של אדם חף מפשע ואף כלא שפויים.
ניסיונותיהם לדבר נתפסים כמסוכנים ונעשים מאמצים גדולים להחזירם לשתיקה. במקביל לתופעת ההכחשה וההשתקה, ישנה היום התעוררות, הן בקרב ארגוני נשים והן בקרב רבנים ששמעו עדויות מנשים שנפגעו ומודעים לצורך לטפל בעניין באופן חמור ביותר. לכאורה, אפשר היה לצפות שיהודים שומרי מצוות יעמדו בראש המאבק לחקיקה נגד הטרדה מינית; ומשנחקק החוק, אפשר היה לצפות שהציבור הדתי, אנשים כנשים, יוקיע את התופעה ואת העבריינים בעוצמה רבה.
הגנה על נשים מפני הטרדה, הצקה ורדיפות, הרי היא עניין משותף לשוחרי חברה מתוקנת באשר הם, קל וחומר לציבור האמון לא על תיקון עולם בלבד, אלא אף על הציווי והאידיאל של "והיה מחנך קדוש". ואולם, נראה שלא כך הם פני הדברים. המציאות הפרדוכסלית היא שרבים מבניה ומבנותיה של החברה הדתית מתקשים להבין ולזהות את התופעה הקשה הקרויה "הטרדה מינית", ואין הם מזדרזים לצאת נגדה ולהושיט תמיכה לקרבנותיה. הדגש המושם בחברה הדתית על ערך הקדושה והצניעות בתחום המיני גורם לכך שהטרדה מינית נתפסת קודם כל כחטא שבין אדם למקום וככישלון אישי בתחום המידות, והעבריין הרי הוא בבחינת אדם שאינו יודע לכבוש את יצרו. זהו כמובן מקרה מובהק של סיווג מוטעה, וטעות זו גוררת עמה תפיסה מסולפת מן היסוד לגבי טיב התופעה ולגבי ההתייחסות הראויה כלפיה. הטעות נובעת מכך שהחברה הדתית מעמידה במרכז הדיון את החטא ואת החוטא ומתעלמת מכך שיש פגיעה ונפגעת. במילים אחרות, אין מודעות לכך שהטרדה מינית היא קודם כל עבירה שבין אדם לחברו, וההקשר המיני אינו אלא אמצעי להצקה כוחנית, לפגיעה באדם בנקודות התורפה הרגישות שלו. בחברה הישראלית שוררת עדיין עליונות גברית כמעט בכל פינה, ובהקשר כזה הטרדות והצקות מיניות – החל במחמאות מביכות וכלה בהתחככות משפילה – הן מנגנון בדוק ומנוסה, כמעט אוטומטי, "להזכיר לנשים את מקומן". אם תשוקותיו המיניות של המטריד מתועלות למגמת "כיבוש" (אולי מתוך פירוש מפוקפק של דברי הגמרא "האיש דרכו לכבוש"), אפשר שהוא יפיק סיפוק ממעשיו המגונים. אולם מבחינת הנפגעת אין מדובר בהתמודדות עם תאוותיה אלא בהתגוננות נואשת מפני פלישה לתחומה הפרטי, פלישה הכרוכה בהטרדה חמורה ולעתים קרובות גם ברדיפה, השפלה ודיכוי.
שמועה על חשד להטרדה מינית מרעישה את החברה הדתית (אם אכן היא נרעשת) לנוכח הכישלון הדתי-מוסרי של החשוד, אך את דמעת העשוקות היא מתקשה לראות. בחברה הדתית כל זה מוסתר תדיר מאחורי מסך עשן של "מעשים מכוערים", "התגברות על היצר", "אין אפוטרופוס לעריות" וכו'. לדרישה היתרה של אידיאל הקדושה וההיטהרות נודעת השפעה הפוכה, בבחינת "כל המוסיף גורע". זו הייתה זעקתם של נביאי ישראל על העיוות בחברה היהודית של זמנם, חברה שהתודעה הדתית שלה התמקדה בהקפדה על הפולחן במקדש ובקרבנות, בעוד אוזניה אטומות לזעקת דלים: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". ידועים לכולנו גדולי תנועת המוסר שחזרו והטעימו את האתגר שבהקפדה על מצוות שבין אדם לחברו.