מבוא  עוד  לפני  שאיינדה  ( Allende )   נצח  בבחירות  לנשיאות  צ'ילה   ברוב   של   36.2  אחוזים   ב- 4
לספטמבר  1970 ,  אנטרסים   עסקיים   של  חברות   אמריקאיות   היו  מודאגים  מהשפעה  עתידית  של  השלטון  על  השקעתם  ( Sigmund,1974:323
) .
חלק  גדול  מהפעילות  הכלכלית  בצ'ילה  נוהלה  ע"י  חברות  רב לאומיות,  ברובן  אמריקאיות.
ב- 1970 ,  40  מתוך  100  החברות  הגדולות  בצ'ילה  היו  תחת  שליטה  זרה ( Kaufman,1988:20 ) חברות  הנחושת  הגדולות  שייצגו  כ- 80  אחוזים  מהכנסות  היצוא  של  צ'ילה,  היו  בעיקר  בשליטה  של  חברות  אם  מארה"ב  כמו  Anaconda  ו  Kennecott .  ארה"ב  הייתה  גם  המקור  לרוב  הציוד  התעשייתי  המיובא, אשר  מכרות  הנחושת , ותאגיד  הנפט הממשלתי  היו  תלויים  בו   במידה  רבה  ( ibid ) . ביולי  1971  הקונגרס  הצ'יליאני  העביר, ברוב  מוחלט,  תיקון  לחוקה  המלאים  את  הנכסים  שנמצאים  בבעלות  אמריקאית  בחברות  הנחושת  ( אשר  חלקן  כבר  הועבר לשליטת  ממשלת  צ'ילה  בתוכנית , "הלאמה  בהסכם"  בתקופת  הנשיא  Frei  בין  1967  ל – 1969 ( .
התיקון  ספק   את  הבסיס  להערכה  עצמאית   של נכסי  החברות  לצורך  קביעת  פיצויים  ע"י  המפקח  הכללי  של  הרפובליקה  ( Controller  General )  , אבל  כלל  גם  סעיף  של  הורדה,  ע"י הנשיא, מהסכום  המוערך לפיצויים,  כל  רווח  שהחברות הזרות  הרוויחו  מאז  1955 , והנשיא קבע  כי  הוא  " רווח  עודף".  לאחר  שסכום  הרווחים  העודפים  הוכרז  באוקטובר 
1 971 , שתי חברות  הנחושת  הגדולות  שהשקיעו  בצ'ילה , Anaconda  ו  Kennecott ,  עמדו  לא  לקבל  פיצויים כלל  ,  מאחר  וה"רווחים  העודפים"  עלו  על  ההערכה  של  המפקח  הכללי  בדבר  נכסי  החברות.
חברות  הנחושת  שהולאמו  ללא  פיצויים  עתרו  לטריבונל  מיוחד  בצ'ילה  על  מנת  שזה  ישנה  את החלטת  המפקח  הכללי , והנשיא   בנוגע  לתשלום  פיצויים.
בספטמבר  1972  הטריבונל  קבע  כי  ההחלטה  הראשונית  בדבר  גובה  הפיצויים  עומדת  בעינה, וכמו  כן  הכריז  על  עצמו  כבלתי  כשיר  להמשיך  ולדון  בשאלה ( Fortin,1979:194 ) .
העימות  בין  צ'ילה  וחברות  הנחושת  הפך  אם  כן  לגלוי  ב- 1972. מטרתה  של  עבודה  קצרה  זאת  היא  לבחון  את  התגובה  של  ממשלת  ארה"ב  למהלך  ההלאמה.
ההנחה  שחברות  רב  לאומיות  אמריקאיות  הוו  מכשיר  לקדום  אידיאולוגיות  ליברליות  שארה"ב תמכה  בהן , וניסתה  להפיצן  ברחבי  העולם  אחרי  מלחמת  העולם  השנייה , היא  כנראה  הנחה תקפה ( Gilpin,1975 ). דהיינו  ארה"ב  עודדה  השקעות  של  חברות  פרטיות  אמריקאיות  כי  משאביה  הציבוריים  היו  מוגבלים  לעומת  האפשרויות  שעמדו  בפני  ההון   הפרטי ( ibid ) . השאלה  המעניינת  היא  בכוון  הסיבתיות  ההפוך, כלומר  האם  ארה"ב  פעלה  משיקולים  שהוכתבו בצורה  בלעדית  ע"י  גורמים  עסקיים  פרטיים, ואינטרסים  הקשורים  בהם.
העבודה  תסקור  תמציתית  את  התנהגות  הממשל  האמריקאי  , ותראה  כי  קשה  לאפיין  קו  אחיד  בהתנהגות  כפי  שהתבטאה  בחרם  הפננסי   על   צ'ילה.  כמו  כן  תסקר  תגובת  הקונגרס, ותגובת  החברות  עצמן.
המסקנה  הבסיסית  המשוערת  היא  שגם  אם  קיים  קשר  בין  אנטרסים  עסקיים  והממשל  בארה"ב  בכל  הנוגע  לעיצוב  מדיניות  החוץ  הכלכלית, הרי  שקשר  רחוק  מהדימוי  של  הממשלה כ"בובה  על  חוט"  שמופעלת  ע"י  החברות  באופן  מוחלט .