התנועה הציונית הצליחה לממש את מטרתה ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, דגלה הציונות באידיאולוגית "כור ההיתוך" במגמה לאחדות לאומית. מאמצים רבים נעשו בעקבות גלי העלייה הגדולים בעיקר בשנות ה-50 מארצות האיסלאם (אסיה-אפריקה) "לחברת" את המהגרים ולהוסיפם לתרבות הישראלית החדשה.
ביסוד רעיון זה כפייה על המהגרים מאסיה-אפריקה לזנוח את תרבויותיהם ומסורותיהם וללמוד תרבות חדשה, הגמונית ואשכנזית. "כור ההיתוך" לא הצליח לממש את מטרתו בצורה משביעת-רצון, על אף ההתקדמות שחלה במשך השנים במעמדן של עליות אסיה-אפריקה לעומת העליות מארצות אשכנז, שקדמו להן ושהספיקו להתבסס בארץ ולתפוס את עמדות הכוח. בעבודה זו מתואר המעבר של ישראל מחברה שבה אידאולוגית הציונית הייתה לדפוסי פעולה בכל תחומי החיים לחברה פוסט ציונית שבה הציונות איננה עוד בסיס לפעולה. הפוסט ציונות מוגדרת כתקופה בה הציונות שוב אינה הכוח המניע בתחומי פעולה רבים בחברה היהודית. כחלק מהתהליך הפוסט ציוני, מוצגות בעבודה זו שתי דוגמאות של קבוצות הפועלות בחברה הישראלית על בסיס מוצא ועל בסיס עדתי- האחת היא מפלגת ש"ס שהצליחה למשוך אליה ולגייס את תמיכתם של המוני אנשים באמצעות רטוריקה עדתית והשנייה היא העלייה הרוסית המתבדלת, אשר ממשיכה בדפוסי פעולה בעלי מאפיינים רוסיים, ללא רצון להיטמע בחברה הישראלית. ניתן להסיק אם כן כי הציונות היא כוח הגמוני שאחת ממטרותיו היו יצירת "כור היתוך" במגמה ליצור אחדות לאומית. הסיבה לכישלון מטרה זו היא בסיס הפעולה של הציונות ושל השלטון ("מפא"י): שבכדי ליצור אחדות לאומית לא נתן את דעתו לאפלייה ולקיפוח ולא איפשר במודע ובגלוי למגוון המהגרים והקבוצות האתניות לעסוק בפולחנן התרבותי. כישלון כור ההיתוך והאידיאל של האחדות הלאומית והמרירות שיצר הפער הבין עדתי באו לידי ביטוי בתנועת לתקומתה של פעילות חוץ פרלמנטרית אלימה, לראשונה בשנת 59' במאורעות ואדי סאליב ולאחריה בשנות 71' עם תנועת "הפנתרים השחורים". מעבר לכך, ביטוי לעדתיות המתהווה היה בבחירות 77', בהן חל מהפך ומפלגת הליכוד עלתה לשלטון במקום מפא"י ובתהליך הקליטה הפוסט ציוני של העליות- בעיקר מרוסיה ומבריה"מ.