תקציר הרצון להיות חלק והאידיאל הישראלי חילחלו במשל השנים לכל אורחות חיינו. מרגע שלמדנו להבין את הקורה סביבנו ידענו שיש "אנחנו"- הטובים ו"הם"- הרעים ושצריך לשמור על החשוב מכל- המדינה. כל ילד רך בשנים רוצה להיות חייל, מתחפש לחייל בפורים ומבטיח שהוא ישמור על המדינה. ואכן, בבגרותו, מתגייס הילד לצה"ל והופך לגבר, אותו הגיבור שתמיד חלם להיות, שומר ומגן על המדינה ועל תושביה. תופעה זו- "הצבאיות", הייתה ותמיד תישאר חלק מחיי הישראלי היהודי, היא המטווה לו את דרכו בעולם, מלמדת אותו על אופיים של החיים והמוות והיא הזהות המרכזית שלו כגבר השייך למדינת ישראל. המערכת הצבאית הישראלית מתופעלת ומאומנת כמכונה אוטומטית לייצור חיילים שימשיכו את המסורת הקרבית הלוחמת וימלאו את ייעודם הצבאי הלאומי. מתוקף היותה מייצרת חיילים, מתייחסת המערכת הצבאית אל לוחמיה כגוף נלחם ופועל, גוף ללא רגש, חסר מעצורים שמטרתו היא אחת- מימוש הייעוד הבטחוני- צבאי.
האם זה כל מה שיש בחייל, גוף ותו לא? ומה עם האדם שבו? האם הגבול בין האדם לחייל נהיה כל כך דק עד שאין עוד אדם?
העבודה תציג סקירה של המיליטריזם הישראלי לאורך השנים והפיכתו לחלק בלתי נפרד מהוויה הישראלית, תוך הצגת הרקע המדיני בטחוני שהעלה על נס את צבא ההגנה לישראל כבסיס לאומי. בנוסף יוצג תפקידו של הגוף האנושי במחינה תיאורטית ודרך כך, אופיו ומעמדו של החייל הישראלי הקרבי כגוף במערכת הצבאית והיחס אליו .
כחלק מעבודה זו יובא מחקר שנערך כראיון עם גברים, שהיו ועדיין הינם חיילים קרביים, ששירתו בזמנים שונים ובתקופות שונות ושחלקם עדיין משרתים כחלק מהמערך הלוחם של צה"ל.