הערה: כל צד יטען רק טענות אשר יועילו וכל טענה נגדית/סותרת, תיסתר ע"י הצד שהדבר יועיל לו: 1.יעקב/גליה:
הנחה: גליה שילמה את מלוא התמורה. ס'6 לחוק המקרקעין (להלן החוק) קובע כי עסקה, לפי רצון המקנה, לכן לעניין זה אין זה משנה הרישום בפועל (אף אם משנה, אי הרישום היה בתום לב (להלן תו"ל), בשל עומס ברשם, מה שמעיד על ביקורים אצל הרשם, קרי כוונה וניסיון לרשום) שכן המוכר הוא יעקוב, כלומר גם הוא וגם חברת "א.ד. נכסים" (להלן החברה) מעוניינים במכירה. כלומר, גם אם בין החברה ליעקב עסקינן בהתחייבות ולא בעסקה ממש בשל העדר הרישום (ס'7(ב) לחוק), אין נפקות לעניינה של גליה שכן המכירה בהסכמת כל הנוגעים העניין ולגליה לא משנה ממי מהשנים תועבר אליה הבעלות. אין ליצור שוני בין האינטרס של הרוכש זכות אובליגטורית להעברת זכות קניינית מבעלים רשום לבין הרוכש זאת מבעלים לא רשום (גנז, 413).
נרשמה הערת אזהרה (להלן ה"א), ולכן לפי ס'127(א) לחוק שום עסקה לא תעשה ללא הסכמת גליה. העובדה כי נרשמה ה"א מראה כי הוכח לרשם כי יש התחיבות לעסקה (ס'126(א) לחוק). 2.ענת:
קנתה את הנכס מגליה בתמורה מלאה ומרצונה של גליה מתוך אמונה כי הנכס שייך לגליה. לזכות גליה קיימת ה"א שרשמה היא לעיל ולכן יכולה היא למכור את הנכס, אם החברה מאשרת כי היא מכרה את הנכס לגליה (ואניח כי אכן כך), הרי שמי שאף שאינו הבעלים של הקרקע
(בהעדר רישום), מתחייב למכור את הנכס לאחר, זו התחייבות תקפה (כמתואר לעניין נוטריקון ובריטיש בגנז,393 וראה לעיל גליה). לענת זכות שביושר שכן קיימה את מלוא החיוב ומרצונה של גליה, רק נימוק כבד ישלול ממנה את זכותה להירשם כבעלים (צימבלר).
אין לראות את ענת כמתרשלת ואין זכותה נחותה רק בגלל שלא רשמה ה"א, רישום ה"א אינו חובה אלא רשות, שכן –
העבודה ללא ביבליוגרפיה וללא מקורות