הפקולטה לאמנויות החוג לאמנות התיאטרון תרגיל בתולדות התיאטרון והדרמה תשס"ה, סמסטר ב' גב' טלי רבן עבודה מס' 4
הרנסנס והמורשת הרומית – האונס כמקרה מבחן שנה א', תואר ראשון התכנית הרב תחומית באמנויות.
                                                                                                                  19.6.2005
על מנת להבין טוב יותר את תפקיד האונס בקומדיה הרומית יש לבחון ראשית את ההתיחסות לאונס הן בחברה היוונית, אותה היא מתארת, והן בחברה הרומית, שבתקופתה נכתבה. האתונאים דרגו את חומרת מקרי האונס לפי ערכי התקופה והפרידו בצורה ברורה בין אונס לפיתוי ובין מצב בו נולד תינוק כתוצאה ממקרה האונס ובין מצב שלא. הפיתוי נחשב חמור יותר מן האונס ה"פיסי" ולידה בעקבות אונס נתפסה כ"הסתבכות" המחייבת פתרון. החברה באתונה ייחסה לאונס עונשים חמורים אך רק משום שעקרון "האזרח החוקי", שהביע את החשש שאישה תלד לבעלה ממזר ובכך תהרוס את סיכויו ליורש חוקי שיחשב לאזרח, היה חשוב ביותר בפוליס האתונאית. האתונאים התייחסו לאישה כקניין הגבר וסברו שלמרות שגופה של האישה חולל בעת האונס הרי שמוחה נותר טהור ומשוייך לבעלה ומכאן שכוחו של הבעל לא הופחת בשל האונס. העדיפות עבור אישה מכובדת היא אם כן להיאנס ולא להיות מפותה והקהל יתייחס ביתר כבוד לגיבורה הנאנסת לעומת זו המפותה. הדרך הקלה ביותר לפתור את המצב בו הנאנסת אינה נשואה ויולדת עובר, הוא להשיאה לזה שחילל את כבודה, מאחר ואף אחד לא יחפוץ להנשא לה. הפתרון הרווח למקרה של אישה נשואה היולדת כתוצאה ממקרה אונס שלא על ידי בעלה היה גרושין. על פי קארן פ. פירס (Karen F.
Pierce) האונס בקומדיה הרומית החדשה שימש כתחבולה דרמטית בהיותו זרז המביא לקידום העלילה, ביצירת משבר של אונס ותינוק, ולסיום המחזה, בפתרון המשבר על ידי נישואין.
עלילת האונס הוצגה במחזות בתבנית קבועה; בתולה נאנסת לפני נישואיה, בדרך כלל במהלך פסטיבל דתי, כתוצאה מהאונס היא נושאת ברחמה תינוק, ויולדת אותו תקופה קצרה לאחר נישואיה. לידת התינוק מביאה למשבר בנישואין אשר בא לקיצו לאחר שמתברר לבני הזוג כי התוקף הינו הבעל ואין צורך בגירושין. גם אם ישנם שינויים לגבי הדרך בה מתרחש האונס, הסטאטוס המשפחתי של הנאנסת בזמן הגילוי וקיומו של תינוק, הפתרון לדילמת האונס מצוי תמיד באיחודם של התוקף והקורבן בנישואין. פירס בודקת את האופן בו מתפקד האונס בעלילות של הקומדיה הרומית החדשה בקרב שלושה מחזאים. במחזותיו של מננדר האונס מתרחש לפני תחילת המחזה, מתואר בצורה מעורפלת בפרולוג ומשמש כתחבולה של הגיבור להשיג את האישה שהוא חושק בה, אולם עדיין הוא מתואר כמעשה אלים שהעונש עליו הוא "אלף מיתות". התוקף לעיתים חש בבושה ובצורך לפצות על המעשה שעשה באמצעות הנישואין לקורבן. האונס מתגלה לרוב לאחר הנישואים ועם לידת ה"ממזר". מננדר הוא היחיד שמתייחס גם לרגשות האישה הנאנסת ומתאר בצורה ריאליסטית את תגובת הנאנסת. במחזותיו של פלאוטוס, בשונה ממננדר, אין הזדהות או תיאור של רגשות הקורבן והאונס הופך לעלבון משני. גישתו לאונס סלחנית יותר, תוך שימוש באמתלת שיכרות ואבדן שליטה או לעיתים בהשפעת האלים. הזעם היחידי שמתעורר כלפי האונס הוא מצד אבי הנאנסת החש שהתוקף פגע ברכושו. הנישואין המשמשים כפתרון באופן קבוע אינם תמיד מיידיים ולעיתים מתרחשים רק לאחר שנים רבות. במחזותיו של טרנטיוס, האונס מתואר במהלך המחזה והוא חלק ממנו ולא לפני תחילת המחזה. האונס אינו מתרחש בפסטיבל או כתוצאה מאיבוד שליטה, אלא לאור יום, כאשר הגיבור אחראי למעשיו ואונס תוך כוונה לאנוס.  יחסם של הדמויות הגבריות לאונס נובע מתפקידם במחזה: תוקף, בעל או אב. התוקף מתייחס לאונס כאקט לגיטימי המשמש לעיתים על מנת להשיג אישה שהינו מאוהב בה, לעיתים מתוך אבדן שליטה ולעיתים מתוך צורך בפורקן מיני. ברוב המחזות החרטה מתעוררת, רק עם היוולדות תינוק כתוצאה מהאונס, ועד שאין הוכחה בדמות תינוק למעשה האינוס, האונס הינו כמעט ולגיטימי ומקובל בחברה. כאשר הגיבור מגלה שאשתו נאנסה ונושאת בקרבה ממזר, הוא לא יהסס להתגרש ממנה גם כאשר בליבו רגשות עזים כלפיה. האונס פוגע בכבודו של אב המשפחה, וככזה יכולה לבוא דרישה לעונש. אולם בשום שלב לא נראה כי הפגיעה הינה בכבודה של האשה גופא אלא פגיעה בכבוד האב והמשפחה. היחס לנשים הוא כאל רכוש.
ההתמקדות היא ברגשות הגבר תוך חוסר כבוד אל האישה כיצור עצמאי. היחס של הדמויות הנשיות לאונס מורכב אף הוא. ניתן ללמוד על תגובת הקורבן לאונס מעדויות במחזה עצמו אך לא מפי הנאנסת עצמה. רגשותיה של הקורבן כמעט ואינם באים לידי ביטוי ברוב המחזות, משום שאינם תורמים להתפתחות העלילה. אולם נראה כי למרות הטראומה הפיזית והנפשית שהיא חווה, כפי שמתוארים בחלק מהמחזות, היא נאלצת להשלים עם האונס ותוצאותיו ולקוות לנישואין שישיבו לה את כבודה האבוד. אפילו האם והפטרונית, מקבלות ומשלימות עם האונס ומניעיו. האם מתרצת בחוסר שליטה והפטרונית חשה עלבון על הפגיעה בכבודה שלה בלבד. אין אנו עדים לכל תחושת הזדהות עם הקורבן אלא להבנת מניעיו של התוקף.
למרות היותן של הקומדיות מבוססות על קומדיות עתיקות יווניות, לא ניתן, לדעתי, להתעלם מהעובדה שכותביהן חיו ברומא כך שלתרבות ולחברה היו השפעה על התכנים – תיאטרון משקף מציאות. שלושת המחזאים חיו ברומא בתקופות שונות, ומכאן השוני בהתייחסות שלהם לאונס. מננדר חי בתקופת השיא של האמפריה הרומית, החברה הייתה עדיין בשיאה ושמרה על חיי חברה תקינים. לכן במחזותיו ניתן להבחין בבושה מסויימת כלפי האונס והוא מציג אף את העונש לאונס. פלאוטוס כותב את הקומדיות שלו בתקופה בה החלה ההתמוטטות של הסדר באמפריה הרומית (בין השנים 184-154 לפנה"ס), ובמחזותיו ניתן לראות שיקוף של התערערות חברתית זו ביחס לאונס ובסלחנות כלפיו. במחזותיו של טרנציוס, שכתב בתקופת השקיעה המואצת של האמפריה, ניתן להבחין בכאוס החברתי המשתלט על רומא, כאשר אונס יכול להתבצע לאור יום מבלי שתהיה כל אמתלה לכך.
אף כי עברו כ- 1,400 שנים מכתיבת הקומדיות הרומיות ועד לתקופת הרנסנס, לא חל שינוי מובהק בתפקודו של האונס וביחס אליו במחזות הרנסנס. ניתן לראות בו זמנית התייחסות הדומה בחלק מן המחזות, כדוגמת צחות בדיחותא דקידושין, אך גם שינוי לגביו כפי שמשתקף במעיין הכבשים. יש להבחין בין התפקיד הדרמטי של האונס לבין יחס הדמויות אליו. תפקידו הדרמטי של האונס במחזות הרנסנסים הוא לקדם את עלילת המחזה ולספק פתרון למשבר, אך למעשה בשני המחזות שלפנינו לא מתקיים כלל מעשה של אונס הגיבורה. כמו כן, למרות היותה של החברה פטריארכלית מובהקת חל שינוי מסויים במעמדה של האישה, הבא לידי ביטוי במחזות הרנסנסיים. קולה של האשה הנאנסת נשמע ואין היא עוד קורבן בלבד. למרות היות האישה קניין הגבר יש לה יכולת פעולה מסויימת, מוגבלת אמנם במרחב שבין היחס אליה כ"רכוש" הגבר לבין ההכרה במקומה בסדר החברתי, אולם עצם יכולת פעולה זו הינה פריצת דרך משמעותית במעמדה.
בצחות בדיחותא דקידושין, קומדיה למדנית שנכתבה על בסיס התבנית של הקומדיה הרומית, בדומה לקומדיות הרומיות, האונס משמש כתחבולה דרמטית על מנת להביא למשבר, ובסופו של המחזה לפתרונו, שהינו איחוד התוקף והקורבן בנישואין. אם בקומדיות הרומיות המעיטו לתאר את האונס במהלך המחזה הרי שבקומדיות הרנסנסיות האונס הינו חלק מהעלילה. ידידיה משתמש באונס על מנת לאלץ את אמון אבי ברוריה לתת לו את בתו. לפי המחזה, במידה והנערה מאורשת לו, הוא יכול לקיים עימה יחסי אישות מבלי להענש, אולם זאת בתנאי שלא הייתה מפותה כי אם אנוסה, כפי שמנחה אותו רב חמדן: "אתה עתה חרשת בעגלתך ולא יושת עליך דבר החטאת הזה… ". אולם בשונה מהקומדיות הרומיות, אין הוא פועל לבד כי אם מקבל את תמיכתה של ברוריה המוסרת לו היכן תהיה ב"…כרם…יום או יומיים…". בשונה מהקומדיות הרומיות בהן האשה פאסיבית לחלוטין וההתרחשות נכפית עליה, הגיבורה משתמשת אף היא באונס כדי לקדם את מטרתה, אמנם לא בגלוי ובמישרין אך אין היא מתנגדת לו. בניגוד לקומדיה הרומית בה הגיבורה נאנסת, עדותה של המשרתת מעידה כי למעשה לא מתקיים אונס אלא אקט מתוכנן, מאחר וברוריה משתפת פעולה עם ידידיה ומתנגדת לו רק בראותה את המשרתת "אך בעת ראותה אותי…כי התחילה לעשות נקמתה…" מתוך מטרה לקדם את נישואיה לידידיה ובמטרה להכשיל את הפירוד שנכפה עליהם.
 בשל התפיסה הרווחת בקרב החברה כי האישה הינה רכושו של האב, באה דרישה לנקם ולעונש על הפגיעה בכבוד בשל האונס. הדמויות הגבריות במחזה מתייחסות לאונס כאל חטא חמור שהעונש עליו הוא מוות "מות יומת הנואף…". האונס והשלכותיו על נפשה של האישה אינם באים לידי התייחסות במחזה, וההתמקדות היא ברגשות הגברים ובפגיעה בכבודם, כפי שאומר אמון אבי ברוריה בהוודע לו דבר האונס "כבודי לאחר לא אתן…". על יחסן של הנשים לאונס ניתן ללמוד מדבריה של שפחתה של ברוריה – האשה היחידה המתבטאת במחזה לגביו "אוי לך, ברוריה! אבכה על שברך, אנושה מכתך.". במהלך המחזה אנו שומעים את קולה של ברוריה מנחה את ידידיה, אך לאחר האונס קולה נדם. תיאור מפי שפחתה מעיד על מראה והתנהגותה: "…מרת נפש מתבוססת בדמעתה ואין מנחם לה…". כמו כן אין אנו יודעים את תגובת אמה דבורה לאונס. בדומה לקומדיות הרומיות קיים דמיון בתפיסת האישה כ"מכובדת" כאשר היא נאנסת ולא מפותה "…ובזאת תוכל ברוריה להנצל, אם תתראה כאנוסה.". במעיין הכבשים, האונס הוא מוטיב מרכזי בעלילה המעורר מרי חברתי ופוליטי. אולם בשונה מהקומדיות הרומיות ומצחות בדיחותא דקידושין, האונס אינו משמש כתחבולה לאיחודם של זוג אוהבים  כי אם כמקדם פתרון בעייה אישית של הגיבורה (מימוש חיי משפחה עם אהובה שלא יכלו להתקיים תחת האיומים של המושל) ובעיה כללית של החברה (אונס, איומים והתעללות). בניגוד למחזות האחרים, גיבורת המחזה מתנגדת לאינוסה ופועלת בכל הדרכים למנוע אותו. הגיבורה, כפי שמעיד אביה, "…הגנה נואשות על טהר הצניעות שלה", נאבקת בתוקף ומצליחה להחלץ מנסיון האונס. בניגוד למחזות קודמים בהם האונס שימש את הגבר להשגת מטרותיו, במחזה זה האונס החוזר ונשנה שמבצע המושל בבנות הכפר גורם בסופו של דבר לגיבורה אישה לעורר התקוממות ולשים קץ לתופעה. בשונה מהמחזות הרומיים ומצחות בדיחותא דקידושין, האונס לא גורם רק לפגיעה בכבודו של האב, אלא גם בכבודה של לאורנסיה. "הנשים לבד תגאלנה כבודנו אשר השפילו…" אומרת לאורנסיה בדרישתה לגאול את כבודה, למרות שהיא חלק מחברה פטריארכלית בה הגברים הם המגינים על כבודה של בת המשפחה. לאורנסיה, בראותה את חוסר האונים בו שרויים הגברים, מחליטה לפעול יחד עם הנשים לנקמה ובכך מניעה את הגברים לפעולה. השינוי במעמד האישה בחברה מתבטא בכך שהנשים אינן פסיביות עוד במחזה. הן המוציאות לפועל את רצח המושל והן הפועלות לנקמה יחד עם הגברים.
יחסם הבסיסי של הדמויות הגבריות לאונס דומה לזה שבמחזות הרומים. המושל מתייחס לנשים כאל "סחורה טובה במחיר נמוך…". למרות שאונס נשותיהן מתגלם כפגיעה בכבודם של הגברים ראשי הכפר והגברים מפחדים ולא פועלים אלא פורקים את זעמם בתכניות שווא "…הדם שלי רותח מכל מה שאני שומע, ואין לי כוח לעשות…", למעט פרודונסו המתקומם ומנסה להגן על אהובתו.
מבחינה של המחזות בתרבות הרומית הפטריארכלית עולה כי מעמדה של הדמות הנשית הוגדר בצורה ברורה. מקומה של האשה היה בבית פנימה, כקניינו של הגבר. ייעודה בחיים היה לשמש "ככלי קיבול" לנשיאת צאצאיו וכמנהלת משק הבית. לרגשותיה ולרצונותיה היתה חשיבות משנית בלבד. דמות האשה הייתה כנועה ופאסיבית וקולה כמעט שלא נשמע בחברה. הפאסיביות של הנשים הייתה כה בולטת עד כדי כך שפגיעה פיזית בהן לא הייתה משמעותית מבחינתם של הגברים והמשקל שנלווה לחומרת מעשה אונס נבע אך ורק מהעובדה שכקניין הגבר הפגיעה באישה התפרשה כפגיעה בכבוד הגבר. גופה של האשה היה חסר משמעות ולכן אונס היה בעל משמעות פחותה מפיתוי. באינוס, טענו הגברים, גופה בלבד נפגע אולם נפשה נותרת טהורה ושייכת לבעלה. פיתוי התקשר עם רובד נפשי ולכן לא נעשה בו שימוש במחזות. הוא סיכן את מעמדו של הגבר ואת כבודו וכן עירער את סיכוייו לזכות ביורש חוקי – התעלמות מוחלטת מהקשר בין גוף האשה לנפשה וחוסר חשיבות לפגיעה הנפשית באשה כתוצאה מאונס. בתקופת הרנסנס היה אימוץ של ערכים תרבותיים רומיים אשר בא לידי ביטוי בתאטרון. הועלו מחדש הקומדיות של פלאוטוס ונכתבו קומדיות המבוססות על התבנית הרומית, אולם למרות זאת נראה שינוי ביחס אל האישה ובתפקידים אותה היא ממלאת בחברה.
בתקופה זו נשים מורשות ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ומתחילות להשפיע על החברה. בתאטרון, לא רק שנשים מורשות לצפות בהופעות, אלא גם מתחילות להופיע על במות התאטרון (בספרד, ובאיטליה במסגרת להקות הקומדיה דל ארטה) זוכות להערצה ואף ומשמשות כמודל לחיקוי (איזבלה אדריאני). אולם החברה נותרת פטריארכלית וישנה הפרדה מוחלטת בין ההתיחסות אליהן במסגרת הבית לבין ההתיחסות אליהן באופן כללי בחברה. בבית הנשים עדיין נחשבות כקניינו של הבעל למרות שתופסות מקום מרכזי יותר מחוצה לו. למרות היותה של צחות בדיחותא דקידושין קומדיה למדנית שנכתבה ברוח המחזות הרומיים, ניתן להבחין בשינוי בייצוג הדמות הנשית הראשית בו. ברוריה משתמשת באונס כתחבולה בניגוד למחזות הרומיים בהם הגברים בלבד השתמשו באונס והם בלבד הניעו את העלילה. על מנת לשמר את התבנית הרומית ברוריה נראית פאסיבית אולם למראית עין בלבד. מתחת לפני השטח היא מעודדת את ידידיה לבצע בה "אונס" ומדריכה אותו היכן יוכל למצוא אותה – מחוץ לעיר, בשדה, במקום שלא יוכלו לטעון כי היא מפותה על פי ההלכה היהודית. בשדה, מעשה האהבים יקבל הכשר של "אונס" והיא לא תצטרך לשאת בעונש על מעשה האהבים ובכך לאלץ את הוריה להשיאה לאהובה. נראה גם שוני ביחס של הגבר לאישה – ידידיה אינו כופה את עצמו במפתיע על ברוריה. הוא משתף אותה בתחבולה ולמעשה מבקש את ברכתה לכך. אמה של ברוריה, דבורה היא זו המנווטת את בעלה אמון אשר מתחרט על כך בסוף המחזה. נשים מפעילות ומניעות את עלילת המחזה ולא מופעלות בלבד.
אם בקומדיות הלמדניות נשים לא הופיעו על הבמה הרי שבמחזות הספרדיים נשים מופיעות על הבמה ואף מורשות ללבוש בגדי גברים, למרות היותה של ספרד מדינה דתית. בעוד שבמחזות הרומים האונס קודם בדרך כלל למחזה במחזות הרנסנס, האונס הוא חלק מהעלילה ויש מקום ברור לדיון במשמעות האונס והשפעותיו על האישה. במעיין הכבשים הדמות הנשית מקבלת במה מרכזית כאשר היא מנהלת מאבק פעיל למול דמות גברית שלטת. הניגוד הופך לבולט עוד יותר כאשר המדובר בדמות אישה כפרית המתמודדת ונלחמת מול מושל רב פעלים, המטיל את אימתו על כל תושבי הכפר ומשתק לחלוטין את כל הגברים כולל ראשי הכפר. האשה הכפרית והפשוטה מסרבת להכנע. ישנו סוג של היפוך כאשר חושבים על התקופה בה נכתב המחזה ועל ההיררכיה החברתית בספרד באותה עת. לא היה זה מקובל כי נשים ילחמו על כבודן – היה זה תפקידו של הגבר מעצם היותו ראש המשפחה ומעצם היות האשה קניינו. האישה, אשר בעיננו המודרניות מייצגת דמות של גיבורה הפועלת לחברה תקינה ונטולת שררה, בעיני התקופה היא אנטי גיבורה כי מעצם היותה אישה אין זה מתפקידה לדאוג לכבודו של הגבר. כאשר המחזאי בוחר בדמות נשית כדמות ראשית המעוררת מרי חברתי ונלחמת על כבוד הכפר, הוא מבקש להכות בחברה הגברית ולהציב בפניה מראה על הדרדרותה של זו.
למרות השינוי שחל במעמדה של האשה ולמרות שנשים גילמו תפקידים והורשו להופיע בתאטרון, היה ברור כי מקומה הטבעי של אישה "מכובדת" הינו בביתה פנימה לצד בעלה ותפקידה לטפל בבית ובילדים – ככלות הכל היא נותרת קניינו של הגבר. גם כאשר נשים הורשו לצפות בהצגות הן ישבו בקוזאלה שהייתה גלריה נפרדת לנשים. לכן לא ניתן לאמר כי חל מהפך מוחלט במעמדה של האישה ובאופן בו היא נתפשת על ידי החברה ברנסנס לעומת התרבות הרומית, אך בהחלט אנו עדים לצעד משמעותי בכיוון קבלתה של האישה כחלק מהמבנה החברתי. המחזאים לא חוששים להשתמש בדמות של גיבורה אישה על מנת להעביר מסרים לגבי כלל החברה. למרות שלעיתים נראה כאילו מקומה של האישה "טוב" יותר, כמשתמע ממעין הכבשים, יש להתייחס לטענה כי השימוש הקיצוני בדמותה נועד ליצור אבסורד וציניות בהעברת המסרים.
רשימה ביבליוגרפית
1 .       וגה, לופה דה. מעיין הכבשים . תרגום רנה ליטוין. הקיבוץ המאוחד, 1994: תל-אביב.
2.       סומו יהודה.  צחות בדיחותא דקידושין. ספרי תרשיש, תש"ו: ירושלים.
3.     Pierce, Karen F.
“The Portrayal of Rape in New Comedy.” Rape in Antiquity. Eds. Susan Deacy and Karen F.
Pierce. London: Duckworth. 1997, pp. 163-184.