עבודה סמינריונית בנושא הטוקבקים כגילוי של מחאה ציבורית ברשת האינטרנט הישראלית תוכן מבוא –…4
פרק א' :  מאפייני המחאה ברשת …7
פרק ב': הטוקבק כביטוי דמוקרטי-מחאתי במרחב הציבורי הווירטואלי–9
פרק ג': ניתוח יעילותו של הטוקבק ככלי לביטוי מחאה ..11
סיכום –.14
ביבליוגרפיה ..16
מבוא
מהפכת התקשורת והטכנולוגיות התקשורתיות, שהופכות את עולמנו לכפר גלובלי, מציבות בפני האידיאולוגיות השונות הזדמנויות חדשות ומקור ביטוי בלתי נדלה. מגוון המסרים, ריבוי הערוצים והנגישות הקלה משפיעים על אופי המחאה, סוגיה וצורותיה. מצד אחד, ריבוי הדעות והאתרים יוצר ערב רב של דעות ומחאות, אך מצד שני, עידן התקשורת המקוונת מסייע למחאה הציבורית לצבור תנופה ותהודה בקרב המשתמשים. הזרימה החופשית של הרעיונות המידע, ללא כל חוק מגביל או יד מכוונת מהווה כוח עצום המעצב ומשפיע רבות על ציבור הגולשים-האזרחים וכן על מערכות חברתיות ופוליטיות. מדיום האינטרנט (מטא-מדיום) הוא אישי וקולקטיבי בו-זמנית. ההתפתחות הטכנולוגית המהירה של האינטרנט ואופיו הייחודי של המדיום זה, מציבים אתגרים הן בפני העוסקים בתקשורת והן בפני אנשי המחקר.
אחד מאתגרים אלה, הוא הבנת הסגולות הייחודיות השונות של המדיום החדש וניצולן המלא. מכאן נובע המוקד העיקרי של עבודה זו: באיזו מידה, בשלב מוקדם זה של התפתחות האינטרנט, מהווה המדיום אמצעי להפצת מסרים מחאתיים והיכן נמצא הטוקבק כפורמט לביטוי מחאה. במילים אחרות – האם קיים ניצול מרבי של הפוטנציאל המחאתי במדיום החדש?
המחקרים העוסקים באינטרנט נוגעים בעיקר להשפעות החברתיות והתרבותיות של הרשת וכן לקשרים התקשורתיים שהיא יוצרת. מחקר האינטרנט מתפתח מתוך בדיקה של תחומים שונים:
 תכנים, מדיניות, קהילה וחברה, מסחר, מגדר, אינטראקציה בין משתמשים, כללי שימוש ועוד. מחקר זה מתמקד באינטראקציה החברתית החדשה והייחודית שמספק המדיום, בפן המחאתי.
ההגדרה הרשמית למושג "טוקבק" היא: "פורום תגובה חד פעמי לכתבות עיתונאיות במרחב הווירטואלי, המופיע, על פי רוב, בסופה של הכתבה ובסמוך עליה". הטוקבק מופיע לרוב בסוף הכתבה או בסמוך אליה.
הטוקבקים הופיעו לראשונה בשנת 2000 באתר התוכן האינטרנטי של העיתון 'ידיעות אחרונות'- ynet. באתר 'הארץ' הידוע בשמרנותו, הותרו התגובות רק בסוף שנת 2004. אתר Ynet אף הפך את התגובות לקוריוז, כאשר הוא מפרסם את המיטב השבועי בכל סוף שבוע, הכולל את התגובות המצחיקות, המזעזעות, הטיפשיות ואף את אלו שצונזרו, תוך הוספת הערות המערכת והרייטינג להן הן זכו (ברקוביץ', 2005). בפועל, הטוקבק הוא הדלק, המניע, ויש שיטענו – הדבר הכי מעניין שקיים ברוב אתרי האינטרנט הגדולים בישראל ובאתרי החדשות והתוכן בפרט. בכך הם משפרים את חווית הצריכה, מוסיפים עוצמה חדשותית, ומחזקים את מעמדה של התקשורת המקוונת כ"תקשורת ההמונים" הלכה למעשה, הפתוחה גם לדעותיהם של הציבור הרחב.מעל ל-2700 תגובות גרר מאמרם החד של אמנון דנקנר ודן מרגלית, שיא אינטרנטי ישראלי לכתבה או מאמר. העיתון המודפס אף פרסם את התגובות הנבחרות בעמודיו הראשונים של 'מעריב'.  הטוקבק, בניגוד לאמונה הרווחת, אינו המצאה ישראלית, אולם רק בארץ הפכה תרבות הטוקבקים למדד המוביל ואולי היחיד להצלחה או כישלון של כתב או כתבה. כולם, כולל ותיקי תקשורת הנמצאים כבר עשרות שנים בשטח, עורכים בכירים ומנחי תכניות, פותחים וסוגרים את יומם  בלחיצת 'עדכון' על הדפדפן המציג את הכתבה שלהם, בכדי לראות כמה תגובות נוספו מאז הפעם שעברה שעשו כן, ואח"כ גם לבדוק מה תוכנן. הם מתלהבים מתגובות חיוביות, מתעצבנים מתגובות שליליות, ואף לעיתים כותבים תגובות  עצמיות לכתבות אותן כתבו הם עצמם (סמוכה,
2 004). באופן אירוני, ישראל מובילה את תרבות הטוקבקים והדיון האינטרנטי בעולם, אף יותר ממדינות המערב בהן חופש הביטוי הוא מסורת ואבן יסוד בחשיבה המדינית, כמו בצרפת, גרמניה וארה"ב. עיתוני השורה הראשונה דוגמת "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" האמריקאיים, "טיימס" ו"גרדייאן" הבריטיים ו"לה-מונד" הצרפתי, ועוד אתרי חדשות רבים ומוערכים בעולם,  אינם מתירים לגולשים להגיב לתוכן שמוצג לפניהם (דרור, 2003). רבות דובר על התרבות האלימה, השטחית והרדודה שעולם הטוקבקים מייצג לעתים קרובות. הטענות הנפוצות הן, שהאנונימיות הנהוגה בטוקבקים גורמים לגולשים מידה של אגרסיביות, ויש הטוענים כי הטוקבקים משקפים נאמנה את תרבות האי-דיון, הצעקות, חוסר ההקשבה והיעדר הנימוס בחברה הישראלית (דרוב- היישטיין, 2003). תרבות הטוקבק יצרה חידושים רבים למרחב הציבורי הווירטואלי, שפה ייחודית הכוללת סמלים ודימויים בעלי סטייה לשונית, תמצות השיח עד לכדי הכנסת רעיון למסגרת של מילים ספורות וכן התארגנויות חברתיות על בסיס תגובות של גולשים בעלי מכנה משותף. הטוקבקים מהווים חלק מחוויית הגלישה והיתרון על פני מדיות אחרות וזה הדבר שהופך אות המגיבים לקבוצה מובחנת.  ניתן לשייך את כותבי התגובות לקהילת המגיבים. קהילה המתפרשת על מגוון תחומי עניין, בדומה לפורומים וקהילות מוגדרות, אלא שזו מתנהלת ללא מנהל, למעט "פילטר" מערכתי,  המסנן תגובות לא ראויות. מי שמוביל את ה"קהילה" הוא למעשה הנושא של הכתבה או המאמר כפי שמראה הכט (2003). בקהילה זו מתקיימים שני סוגים של מערכות יחסים: האחת היא בין המגיבים לבין עצמם – כשהרבה מהתגובות הן בעצם תגובה לתגובה מוקדמת יותר. מערכת היחסים השנייה היא בין הגולש לבין הכותב, הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במאמרי הדעות, שם התייחסותו של הגולש היא מופנית ישירות למקור.
הטוקבקים הם כה פופולאריים ובעלי השפעה, עד כי  לעיתים משתמשים גולשים ואף חברות מסחריות בפורום לטובת פרסום סמוי, המגיע כביכול מצרכנים אותנטיים (גרוס, 2005). מחקר זה בודק ומנתח את  המחאה ברשת ואת הטוקבקים כמאפיינים של מחאה חדשה בהתאם לסגולות הטכנולוגיות של האינטרנט וכן את השפעת התכנים ואופן העברתם על הטוקבקים ומכאן על הימצאות או העדר מחאה אמיתית, יעילה ואפקטיבית. השערות המחקר הן- H0   הטוקבקים באינטרנט אינם מהווים אלמנט מחאתי.
H1   הטוקבקים באינטרנט מהווים אלמנט מחאתי.
משתנה בלתי תלוי –  הפורמט, דהיינו הטוקבקים משתנה תלוי   – אופי המחאה אנו נטען כי הטוקבקים הינם אקט של מחאה.
אוכלוסיית המחקר כוללת מספר של תגובות למאמרים, כפי שהופיעו באינטרנט, באתר ידיעות אחרונות Ynet בעברית, בשנת 2005. שיטת הניתוח הינה בדיקה כמותית של תגובות למאמרים וכן ניתוח תוכן איכותי של תגובות גולשים למאמר/כתבה וההתדיינות בין גולשים בתוך פורום הטוקבקים.
בעבודה זו ייחקר תחום הטוקבקים הישראלי באתרי האינטרנט תוך ניסיון למתן מענה לשאלות כמו האם המחאה באינטרנט היא מחאה פוסט-מודרנית?
האם המחאה באינטרנט היא אינדיבידואלית או קבוצתית-קהילתית? האם באינטרנט המדיום הוא אכן מאפיין של המסר המחאתי?  האם הוא פלטפורמה ייחודית?
האם הטוקבק מהווה צורת ביטוי למחאה במבנה פעילותו?
מה מקומו של הטוקבק בדיונים ובשיח הציבורי במרחב הציבורי הווירטואלי?