אין זה נכון כך טען פוקו (1996) לתאר את המיניות כדחף עיקש, כזרה מטבעה וסרבנית בהכרח כלפי כוח שמתאמץ מצידו להכניעה, אם כי לרוב הוא נכשל בניסיונו להשתלט עליה לגמרי. היא מצטיירת יותר כיחידת מעבר צפופה במיוחד עבור יחסי הכוח, בין גברים לנשים, בין צעירים לזקנים, בין הורים לצאצאים, בין מחנכים לתלמידים, בין כמרים להדיוטות, בין ממשל לאוכלוסיה. המיניות אינה היסוד האטום ביותר במסגרת יחסי הכוח, אלא דווקא אחד מאלה שנוח במיוחד לעשות בו שימוש: זה אשר משמש למספר הרב ביותר של תמרונים ויכול להוות נקודת משען וציר לאסטרטגיות המגוונות ביותר. בחינת המיניות כיסוד שכזה מהווה מושא הדיון בעבודה זו. במהלך העבודה אנסה לעמוד על סוגיה זו על ידי התייחסות לקשר שביו מודרניות, לאומיות, מיניות, הטרוסקסואליות ומגדר. טענתי הינה שמדובר בקשר ניכר ומהותי אשר עיצב ומעצב את חייהם של אנשים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.
אנסה להראות כי גם כאשר ישנם נושאים שהתחושה הינה שבהם לא ניתן להתערב מהווים מימדים להתערבות ואף למשטור.