מדינת ישראל נוסדה כהגשמה של אידיאולוגיה פוליטית מפורשת – הציונות. ישראל כמדינה ניצבת בנקודת המפגש של תרבויות, לשונות, מסורות ומגמות פוליטיות. בעבודה זאת אבדוק כיצד הקולנוע הישראלי כביטוי מתווך של  רבגוניות זו, מושפע  מאופני  שיח מעמדיים ואתניים, כמו גם מדחפים אידיאולוגיים וחזונות פוליטיים.
שאלת מחקר היא: כיצד הקולנוע הארץ ישראלי התגייס למען קידום רעיונות הציונות בראשית דרכה. השערת המחקר הראשונה, מתבססת בעיקר על טענותיהם של ארנסט גלנר ושל בנדיקט אנדרסון, אשר חקרו את המושג לאומיות וטענו כי אומה היא הבנייה אידיאולוגית חברתית. כלומר, הציונות אינה קיימת משחר ההיסטוריה ואינה התעוררות ספונטנית, אלא תוצאה של מחשבה שבבסיסה עומדת אידיאולוגיה. הציונות מהווה דוגמה מרתקת לתזת המצאת הלאומיות- ללא המצאת מסורות לא ניתן היה ליצור מקבוצות שונות כל כך של בני אדם, מארצות שונות ומתרבויות שונות, שהמשותף ביניהן מועט כל כך, קולקטיב פוליטי ותרבותי מתפקד ממלכתית וצבאית והמעניק לחבריו תחושת שייכות וזהות כה חזקות. לצורך כינון לאומיות ציונית ממלכתית היה צורך ליצור תרבות לאומית חדשה, שהייתה צריכה להיות מצד אחד חדשה ומנותקת מן התרבות היהודית, שזוהתה כתרבות גלותית, ומצד שני ליצור רושם של רציפות לאומית מתמשכת של העם היהודי, כלומר להמציא "יהודי חדש" יליד הארץ. הקולנוע בימי ראשית הציוניות זכה לאהדת הביקורת והצופים, ונחשב להישג אומנותי ולא נשמעה כמעט ביקורת על כך שהסרטים "מדברים בקול אחד" – קולה של הציונות. בזמן קום המדינה רצו אנשי היישוב להאמין בצדקת הדרך המוחלטת והיו זקוקים לכך כדי להקים את מפעלם שחשיבותו אינה מוטלת בספק. מכל מקום, בצפייה מתוך פרספקטיבה של ימינו שנויה נימת הסרטים הללו במחלוקת.
השערת המחקר השניה היא שהקולנוע בארץ ישראל, שליווה את הציונות מלידתה, שירת את האידיאולוגיה הציונית. הסרטים הישראלים הציגו בפני יהודי אירופה, עולים פוטנציאליים, את ארץ ישראל כמתפתחת בצעדי ענק, את הישגי ההתיישבות הציונית המתחדשת ואת דרכי התמודדותה עם האתגרים. כמו כן, מראשית הקולנוע הישראלי ועד היום יש זיקה בין הממסד הפוליטי לבין הסרטים הישראליים המופקים, בגלל התלות הכלכלית וגם בגלל ההשפעות הפוליטיות.
בסרטי התקופה, שנערכו והוקצנו למטרות תעמולה, גלוי המיתוס באופן מובהק. בעבודה זאת אחפש נקודות בסרטים בהן ניתן לחשוף את המיתוסים ובכך ללמוד על העקרונות האידיאולוגיים העומדים מאחורי הסרטים, ששירתו באופן עקבי את מטרותיה של ציונות.  השימוש של הקולנוע במיתוסים קבועים מתוך החברה הישראלית אפשר את ביסוס הדימויים הפרו ציוניים בתוך החברה.
בעבודה זאת אעסוק בניתוח של שני סרטים. הסרט הראשון הוא "עודד הנודד", 1932, בבימויו של חיים הלחמי, הנחשב לסרט העלילה האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי ובכוחות מקומיים. דרך סרט זה אבדוק כיצד מוצגות רעיונות הציונות לפני קום המדינה.
 הסרט השני הוא "גבעה 24 אינה עונה", 1955, בבימויו של תורולד דיקנסון. "גבעה 24 אינה עונה" נחשב לסרט הגדול ביותר שהופק בישראל עד אותה עת, מבחינת תקציבו, אמצעיו הטכניים וכוכביו, ודרכו אבדוק כיצד רעיונות הציונות באים לידי ביטוי בשנים שאחרי קום המדינה.   תוכן עניינים מבוא
2
קהילות מדומיינות:
4
ציונות וקולנוע 7
הכלים להבניה החברתית- בניית מיתוסים:
10 ניתוח הסרט "עודד הנודד"
1 3
ניתוח הסרט "גבעה 24 אינה עונה"
1 7
סיכום
2 0 הערות
2 1
ביבליוגרפיה
2 3