דיני עונשין - סיכום מחברת בחינה

סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , ,
שנת הגשה 2007
מספר מילים 36080

תקציר העבודה

מחברת בחינה- דיני עונשין בהתאם לסילבוס- קיץ 2007
חלק א'- מבוא  (1) הגדרת העבירה הפלילית ומטרות הענישה היכן דיני העונשין משתבצים בענפי המשפט?  המטרה של דיני העונשין היא שונה משל ענפי משפט אחרים (כגון משפט חוקתי, המשפט הציבורי), אז מכאן שחוק מוביל לתוצאות.   ענפי המשפט: קיימים שלושה ענפי משפט- המשפט הפלילי, המשפט האזרחי/פרטי והמשפט הציבורי.  החלוקה הנ"ל היא חלוקה היסטורית. הדין בימי קדם בעיקרו היה אוסף של נורמות לפתרון סכסוכים בין אדם אחד לאחר. הרעיון של הדין בא הרבה לפני הרעיון המודרני של מדינה.
הקיום המודרני בא לאחר קיום האדם כפרטים. על מנת שאנשים יסתדרו ביניהם יש צורך מחייב בנורמות מתוך יעילות וצדק על מנת להסתדר ולכן קיים הדין הפרטי (נועד לפתור סכסוכים בין בני אדם). אחד הדברים המאפיינים את המדינה הוא שהמדינה הוסיפה בנוסף לענף הפרטי (שהוא למעשה אוסף של נורמות הקובעות את דיני העונשין- אוסף של נורמות שבאו להסדיר את היחסים בין המדינה לבין המשתמש שלה/ כלומר אזרחיה). המדינה הוסיפה גם את העונש.  הדין הפרטי לא היה מלכתחילה להעניש באמצעות פחד ועונש. היא הייתה להסביר את היחסים בין בני אדם על מנת להשיב מצב לקדמותו במקום שקולקל.  על שוליו של הדין האזרחי היו גם עונשי- לדוג' גנב משלם כפול כסף לקורבנו. זה תחילתו של אלמנט העונשין. דיני העונשין לא החליפו בשום מקום בעולם את הדין האזרחי, ולכן יתכן שיש לדין האזרחי מה לומר ובמקביל גם לדיני העונשין יהיה מה לומר.
1 . המשפט האזרחי/ פרטי- הצדדים במשפט האזרחי/ פרטי הם בני אדם/ אפילו קבוצות של בני אדם.יש את הצד  התובע (הצד שיוזם משפט במשפט האזרחי) ואת הצד המשיב (שכנגד, הוא נתבע). התובע במשפט האזרחי איננו מאשים אלא דורש משהו- דורש תרופה, סעד. שמצב שהוא נמצא בו יתרפה, שהנתבע ירפה אותו ולא המדינה/ הביטוח. יכול להיות שהמצב יגרום כאב לנתבע, אך זו אינה המטרה. מטרת הדין האזרחי הוא החזרת מצב לקדמותו- כלומר שלתובע יהיה טוב, ולא שלנתבע יהיה רע.- אין רצון לגרום סבל ומועקה לנתבע אלא אך ורק להחזיר מצב לקדמותו ולהביא לתוצאה חיובית מבחינת התובע. המשפט האזרח מטפל בהתנגשות בין פרט לפרט, יחסים משפטיים ביניהם. סנקציה איננה עונשית כי היא מכוונת להכאיב, כאן הכוונה היא לרפא- אכיפת זכות או החזרת מצב לקדמותו. פעולת אכיפת זכות נקראת תביעה אזרחית. המסמך בו נעשית תביעה זו הוא כתב תביעה. מי שיש לו זכות במשפט האזרחי, לא חסד הוא מבקש, אלא תביעה הוא דורש באמצעים שיפוטיים (אין תביעה אחרת מלבד תביעה אזרחית). [במשפט האזרחי אין כוונה להכאיב אלא אך ורק להשיב את המצב לקדמותו, לא מחפשים לתת עונש כדי ללמד לקח].
2. המשפט הפלילי- כביכול מדינה מול הפרט, אך אין כאן יחסים פשוטים של זכות מול חובה. מדובר פה ביחסים אלימים. המדינה קובעת איסורים וכאשר אלו מופרים, המדינה איננה עותרת לתיקונם, איננה פועלת לריפוי, האכיפה תמיד נעשית לאחר מעשה – המדינה כועסת וזה תמיד על העבר. אין דרך מניעה פושע לחזור על מעשה פשע, הוא מועד אך רק כאשר יבצע זאת שוב נוכל לאכוף. מדינה מאשימה כתב אישום על פשעי העבר. אדם שנענש לא בדין האזרחי אלא בדין העונשין, כאשר המדינה היא הצד המאשים, אדם זה נהנה מהעונש. הוא מחפש לעשות עבירה כדי לקבל את העונש. מה המדינה הרוויחה מזה? סבל יכול להיות אינדיווידואלי  (יכול להיות סבל רב לאחד ולאחר לא, סבל אשר ירפא אחד ואחר לא, יעשה טוב למעשה נקם של אחד כאשר לאחר אין, ירפא אחד ואחר לא וכדומה). האם דיני העונשין באים לסיפוקם גם אם הנענש לא סובל? הפונקציה של דיני עונשין היא להכאיב ע"מ להשיג משהו. יש קנסות שהולכים לקופת המדינה, כמו קנסות על נהיגה. הקנסות האלה פוגעים רק לחלק, משום שקנס הוא יחסי לעושרו של האדם, ואז ניתן לעשות קנסות בהתאם לעושרו של האדם (כמו בשוודיה). כל זה ע"מ להראות היכן ומדוע משובץ דיני העונשין היכן שהוא נמצא. איסור פלילי מלווה באיום לעונש – עונש בבסיסו הוא סבל (ע"פ שחר), כאשר רבים אומרים כי עונש יכול להיות מגוון, במשפט הפלילי הנענש יסבול למען מטרות שונות – שלא יחזור על העבירה, שאחרים ילמדו לקחים ממנו, קורבנות שיתרפאו מהכעס שלהם, גינוי מוסרי של הציבור, רגשות נקם יבואו לידי ביטוי וכדומה. ישנה בעיה – "הרחקה" לדוגמא אינה כרוכה בסבל. אדם שפשע בעבר ומסוכן לציבור נשלח למקום אשר שם לא יוכל להזיק.
יש אנשים אשר אינם חושבים כי זהו עונש ראוי, יש שאומרים כי שלילת החירות זו היא כן ראויה.
3 . המשפט הציבורי- משפט חדש יחסית, המדינה היא הצד הנתבע במשפט (לעומת דיני העונשין). מקום שבו מתקיימים מצבים משפטיים בין מדינה לאזרח – כאשר מדינה חייבת ופרט הוא הזכאי. הפונקציה שונה – הפרט הוא בעל זכות והמדינה – רשות ציבורית. עתירה היא פעולה שפרט "תובע" את המדינה (אין זו תביעה אלא עתירה). דורש מהמדינה מימוש זכות. האזרח אינו באמת דורש אלא עותר וזאת משום שמדינה איננה כל אדם – אנו מבקשים, ישנן חובות שונות של מדינה ופרט. יכול להיות מצב שהמדינה סובלת, אך זו לא המטרה. המטרה היא לגרום למדינה לפעול רק במסגרת הסמכויות שהדין קצב לה. זו מדינה מודרנית, אשר שליטיה כפופים לדין האזרחי (לא דין שמים). האם כואב לשר שלא יכול לבצע דבר כל שהוא ע"פ דין, יכול לכאוב לו, אך זה לא המטרה.
הפעולה שנעשית בתחום הציבורי- עתירה. הפעולה שנעשית בתחום האזרחי- תביעה.
מעמדו של בעל הזכות בתחום הציבורי חלש יותר. החובות של המדינה כלפי הפרט הן חלשות יותר מחובות של פרט כלפי פרט. המדינה נחשבת כישות גבוהה מהאזרח.
מה נגזר מזה שלדיני העונשין יש מטרה שונה? האם צריכים לחול על דיני העונשין עקרונות שונים מאשר אלה החלים על התחומים הנוספים בדין?  שופט שלא שולח אדם למאסר, זה בסדר גמור מבחינת מבנה הדוקטרינות הפוליטיות הליברליות. שופט שיפרש באופן שיטתי את המשפט הפלילי האופן רחב, כמו שהוא מפרש את שאר הדין, איננו מגלה עמדה ליברלית, לפחות במה שנוגע לדיני העונשין. בכמה קפדנות ניגשים לשאלת הפרשנות במקרה הפרטי, הוא שקובע. המשפט הפלילי הוא פוליטי. אנחנו עוסקים במשהו שהוא מהותית שונה ממה שנלמד בענפי המשפט האחרים. שום דבר אינו מוגדר כעבירה אלא אם כן הוגדר בחוק (הכוונה למשמעותו הצרה של החוק). עקרון החוקיות הוא חקיקת הגוף המחוקק. ביהמ"ש אינו יכול "לייצר" עבירות אלא הגופים שהוסמכו לכך ע"י הכנסת. ביהמ"ש מתואר ע"י הפרופסור ברק כמכהן בעבודה יצירתית. הסמכות היצירתית המשתרעת לגבי סמכויות במשפט הציבורי והאזרחי אך מעולם לא היה תפקידו של ביהמ"ש למצוא עבירות חדשות במשפט הפלילי (דברי ברק). לטענתו, אין הבדל בין החוקים ומה שמשותף להם הוא תכליתו של החוק. שאלה נוספת שיש לדון בה: אם דיני העונשין מטרתם לענוש, מה מטרתו של העונש? עונש נועד לגרום סבל ולהכאיב, מה הסבל הזה נועד להשיג? בהנחה שסבל למען סבל בלבד, איננו דבר שמדינה דמוקרטית יכולה להרשות לעצמה, אלא מדינה דיקטטורית, גם אז יש לזה פונקציה.  סבל אך ורק למען סבל, מבלי שיביא תועלת, הוא לא בא בחשבון. הסבל נועד להשיג מטרה. שתי סיבות לגרום לאדם סבל:
1. הרתעת הרבים- לגרום לאנשים רבים ככל האפשר, לצפות ולו גם בעקיפין, בסבלו וכאבו של הנאשם, ולהירתע מלעשות את אותו הדבר בעתיד.
2 . הרתעת היחיד- היחיד בעניין זה הוא האדם אשר ביצע את העבירה ונאשם בשל כך ונענש בעקבות כך. הוא עצמו, יירתע מלבצע את אותה העבירה בעצמו. על ההבדל בין שניהם ניתן להצביע בצורה היפותטית- גם כאשר אדם למד לקח בלי העונש וידוע שהוא אינו יבצע את העבירה בשנית, הוא עדין יקבל עונש וזאת ע"מ להרתיע את הרבים.
בנוסף, יש אפשרות אחרת, שאדם לא ילמד לקח לא משנה מה יהיה עונשו, וגם יחזור לסורו, ושוב- המטרה היא להרתיע את הרבים. הנענש יסבול למען מטרות שונות: שלא יחזור על העבירה, שאחרים ילמדו לקחים ממנו, קורבנות שיתרפאו מהכעס שלהם, גינוי מוסרי של הציבור, רגשות נקם יבואו לידי ביטוי וכו'. כוח המדינה, בדיני העונשין, צריך להיות מוגבל ומוצדק בהצדקות חמורות במיוחד. ההצדקה היחידה המותרת/ מקובלת היא נזק שגורם פרט לזולתו, נזק שכזה הוא היחיד שמצדיק התערבות של המדינה. למשפט הפלילי מותר לאסור רק התנהגויות הגורמות נזק. האיסור/ הענישה תהיה ברירת המחדל עמדה זו עוינת למדינה ולכוח שלה שמופנה כלפי פרט בתוכה.
מטרתו העיקרית של דיני העונשין היא גרימת סבל לאנשים כמטרה לגיטימית של הדין.