מהי הרמנויטיקה? הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω, משמעות המילה "הרמנויטי" הוא "פרשני") היא תורת הפרשנות. זוהי גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.  מוצא המילה "הרמנויטי" כנראה נעוץ באל היווני הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15 כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, פילוסופיה וכו'). הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכה למעשה צורת חשיבה ועבודה שווה. לדעתו, מטרת כל פרשנות שהיא הינה לשחזר את החוויה של הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתווך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה. חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.
למה בעצם צריך הרמנויטיקה? כדי לענות על שאלה זו אתייחס לשאלה בסיסית אף יותר: למה צריך בעצם לעשות משהו, כלשהו בכלל? יש לדעתי לאתר את הצורך לעשות מה שרבים ניסו להשיג: עמנואל קאנט, ובמידה מרובה גם דקארט והובס חיפשו את הציווי במבנה המכאניסטי לעתים של ההיגיון האנושי. אחרים, כגון ג'ון סטיוארט מיל ודיוויד יום חיפשו אותו בחתירה האנושית אחר עונג. גם הדתות, כולן כאחת, מחפשות את הציווי הזה. החשיבות של השאלה הבסיסית הזו טמונה בכך שתפיסות שונות של מקו הציווי לפעול מולידות תפיסות שונות של טוב ורע, אסור ומותר: תפיסות שונות אלו מספקות תשובות מגוונות ונבדלות לשאלה הבסיסית – למה להיות "טוב"? החיפוש הזה מהווה בעיניי את אבן הבסיס להרמנויטיקה – האתיקה. אתיקה נבנית ראשית כל, ברמה קונקרטית של מגע בינאישי.
עמנואל לווינס מורה לנו לאתר את האתיקה כל פעם מחדש, ברגע המפגש, ולא בעקרונות כוללניים של –