– מבוא –    באם רצתה המוזה קליאו, פטרונית ההיסטוריה, ובאם לאו, מצאו עצמם שני עמים מתחרים, נאבקים ונאלצים להתחלק בכברת ארץ קטנה, מסוכסכת ודלת משאבים, שכל אחד מהם רואה בה את ארצו-מולדתו. האחד מכנה אותה 'ארץ-ישראל', והאחר 'פלסטין'; מאז שני העשורים האחרונים של המאה ה-19 עומדים שני הקולקטיביים הלאומיים הללו, אוחזים כל אחד בנראטיב היסטורי מכונן משל עצמו, ומתמודדים עם תביעותיו של האחר על עצם הזכות והבעלות על הארץ, על עצם ההימצאות בה, על החיים במתכונת של קהילת לאום, כמדינה. מבחינת היהודים, הרי שהם שבים למולדתם העתיקה, זאת שנאלצו לנטוש לגלות אך שהוסיפה לעמוד במרכז התודעה והזכרון המשותפים שלהם; ומצדם של הפלסטינים, גם כאשר לא כונו כך ולא הייתה זאת זהותם מבחינת רכיבי הלאומיות, הרי שהייתה זאת ארצם, מדורי דורות, וגם אם הם מודעים לכך שבעבר הרחוק ישב כאן עם אחר, אין זה סביר וצודק להשיב את מהלך ההיסטוריה לאחור במעין מנהרת זמן, כפי שהציונות מבקשת לעשות. הזמן אינו עומד מלכת, ומאז גורשו היהודים מהמזרח-התיכון, כברת הארץ נושבה וחזרה ונושבה באוכלוסיות אחרות, כפי שקרה במקומות אחרים בעולם.     הארץ הקרויה בפיה של ההיסטוריוגרפיה הציונית כ'ארץ-ישראל', ובפי תושביה הערביים כ'פלסטין', היא צומת של שלוש יבשות. זאת ארץ של גבולות משתנים, של ישויות וזהויות פוליטיות-מדיניות שנעלמו, חזרו והופיעו, יורשות אחרות ומסיימות את תפקידן ההיסטורי.אף שגבולותיה של הארץ היו תמיד בלתי ברורים, מרכזה מעולם לא מוטל בספק.
ירושלים, אל-קודס, מזוהה באופן מובהק עם 'ארץ-הקודש'. אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של ירושלים לאתוס המכונן של הציונות.
התנועה הלאומית המובהקת, ולמעשה האמיתית והיחידה של היהודים, קשרה את בסיסה ואת דרכה עם העיר המקודשת והסימבולית הבלבדית בנראטיב הדתי היהודי.     ואולם, כדרכו של המזרח-התיכון, חשיבותה החד-משמעית של העיר בעבור הרעיון של "שיבת העם היהודי אל ארצו" במהלך תקומת ישראל, אינה מונעת, בלשון המעטה, את המורכבות ואת התחרות העזה הניטשת על מקומה של העיר בעבור נראטיבים אחרים. בנוגע לנצרות, קורותיו של ישו ודרכי הייסורים שלו בסימטאות הפוליטיות והמינהליות הרומאיות הופכות אותה לאחת מן הערים הבכירות ביותר במחשבה ובאמונה הנוצרית, לצד רומא וקונסטנטינופול. ואולם, בעיית ה"שניים אוחזין" מתגלעת בנוגע לעצם מהותה, מיקומה, תיחומה הגיאוגרפי, משקלה ומעמדה הפוליטי ביחס ללאומיות המתחרה השנייה מעברו המערבי של הירדן- ביחס לתודעה הלאומית הפלסטינית. פרט לחשיבות הדתית והנראטיבית שיש לעיר בתודעה הפלסטינית, הרי שגם בתקופתה 'הלא-יהודית', כאשר הקיפה כ-15 אלף תושבים, היא היוותה את המרכז הדתי של האיזור, ונהנתה ממידה רבה של אוטונומיה.    יהיה זה אך סימבולי, או שמא אירוני, לציין כי הייתה זאת האליטה הירושלמית של הפלסטינים שזיהתה את הפוטנציאל הלאומי המסוכן והרה הגורל, לדידה, של האוונגארד הציוני, אפילו בשלביו הראשונים. הפלסטיניות הירושלמית הייתה הראשונה בציבוריות הערבית שהודאגה ממסעותיו המדיניים של הרצל באימפריה העות'מאנית והקמפיין למען זכויות פוליטיות להתיישבות יהודית בארץ-הקדוש; והיה זה יוסוף דִייא (ח'אלדי) פאשא, נציג סנג'ק ירושלים וראש העירייה לשעבר, שפנה להרצל, וביקש להניאו מהרעיון הציוני. הוא אומנם הסכים ששיבת היהודים הינה, להלכה, רעיון "מוצדק וטבעי", אך למעשה, יהיה זה רעיון סרק, בעקבות ההתנגדות שיגלו המוסלמים. דייא מסיים את מכתבו ב-1899
בקריאה, "למען השם, הנח את ידיך מפלסטין".    הציונות מחברת בחלק ניכר מצעדיה בין תיאוריה למעשה- אתוס העבודה הוגשם הלכה למעשה, "חומה ומגדל", העלייה וישוב הארץ; אבקש להראות כי גם בצעדו האופרטיבי וההיסטורי של בן-גוריון ב-1949, עם העברת המוסדות הלאומיים באופן חד-צדדי וללא אישור או הסכמה מצד מעצמות הזירה הבינלאומית, חיברה הציונות- באמצעות המוציא-לפועל המיתולוגי שלה, בין רעיון לאומי, סימלי ואידיאי לבין מעשה של ממש. ניתן, מן הסתם, לבקר את בחירתו מרחיקת הלכת והמסוכנת של בן-גוריון בהעברת סמלי הריבונות מתל-אביב ואת הממסד השלטוני באקט חד-צדדי, ראוותני ופרובוקטיבי. ולראיה, ירושלים מהווה בימינו את המרכז הפוליטי של ישראל, אך הצעד נותר כמקומם וכבלתי הולם את המוסכמות והמשפט הבינלאומי (ובייחוד כלפי שאלת הסכסוך), ואף קודם למהלכים הדרמטיים של יוני 67' לא הועברה לירושלים באופן רשמי אף לא שגרירות זרה מרכזית אחת.   בצעד זה, המדינה הישראלית אכן קבעה, הלכה למעשה, מציאות פוליטית חדשה.. בדיון זה אבקש לנסות ולתמרן בין שאלת המאקרו בה עסקנו לאורך הסמינר- הצדקות נורמאטיביות לעצם הציונות ולעצם הקמתה של מדינת ישראל בארץ-ישראל, לבין שאלת מיקרו, חריפה ומורכבת לא פחות- כיצד, ואם בכלל, ניתן למצוא הצדקות מוסריות, היסטוריות ונורמאטיביות ביחס להכרזה על ירושלים כבירת ישראל, ולהפיכתה למרכז השלטון והריבונות הישראלית?