אנטיגונה חורגת ממקומה כאישה בסדר החברתי דרך נקיטת עמדה, ובמקומות שונים במחזה היא מופיעה כמי שמטשטשת את הגבולות בין עמדות האישה והגבר וכמי שנעשית גברית בהתנהגותה הפעילה ובהצבת עצמה כסובייקט של החוק המתווה את פעולתה69, עדיין, אין אנטיגונה הופכת לפי כך לגבר (בדיוק כמו שהתנהגותה הנשים של דראג קווין אינה הופכת את הדמות לאישה). הרי, שפת הדימויים המלווה את פעולותיה מלובים עם הערות המצביעות בצורה מובהקת על נשיותה. לדוגמה: אנטיגונה עצמה בהולכה אל מותה, מבכה את בתוליה, דהיינו את המיניות והגופניות המזוהות עם חיים70 ונפרדת מהזוגיות ומהאמהות להם לא תזכה71.
כתוצאה, נראה שאנטיגונה ממזגת בתוכה בין גברי לבין נשי–היא הדראג קווין של באטלר – הסימן של המיגדר- מין שאינו זהה להתנהגות שאותו היא מדמה בפעולת הדיבור, אבל גם אינה ניתנת לקריאה בלעדיו.
חלק א':
פוקו וניצוצה של התיאוריה הקווירית ועד למאבקה כיום:
מישל פוקו (Michel Foko), פילוסוף, היסטוריון ופעיל פוליטי, היה אחד מבעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין הוגי הדעות שעבודתם מסווגת בדרך כלל כפוסט – סטרוקטורליסטית. תיאוריה של פוקו היא תיאוריה פילוסופית פרובוקטיבית רבת השפעה, המערערת על קיומו וייצוגו השלם והטבעי של הסובייקט המערבי, ומציגה באמצעות דיון 'ארכיאולוגי' את אופני הבנייתו החברתית והתרבותית. אלה מעמידים את קיומו 'הנורמלי' (מערבי, זכרי, קפיטליסטי, רציונאלי, הטרוסקסואלי) מול כל האחרים המזוהים על ידי צורות התנהגות וייצוג 'חריגות'1.
       הנחת היסוד של פוקו גורסת, כי הגדרת המיניות אינה מתייחסת למצבים טבעיים, מהותיים או ביולוגיים; היא אינה מגלה זהות. ההבניה התרבותית ניזונה ממשטר אידיאולוגי מסוים. מה שמייצר את המיניות הוא סוג של ידע אודות המין, משטר של דיבור וכתיבה אודות המיניות. טקסטים אלה יוצרים יחסי כוח2 שבתוכם היא מיוצגת3. מה שאנחנו בדרך כלל או באקראי מגדירים כעצמנו נחשב כאן בדיון כמבנה חברתי, תוצר של שפה ושל שיח ספציפי4
הקשור לחלוקות ידע. בקיצור, אני תופס את זהותי המינית בתוך סידרה של אפשרויות בחירה הנקבעות על ידי רשת תרבותי של מיני שיח5. *** הניתוח של פוקו את יחסי הגומלין בין ידע, כוח ומיניות, היה הזרז האינטלקטואלי החשוב ביותר של התיאוריה הקווירית6.
       פוקו, בעקבות מורו ורבו ניטשה (Nitshe), מייצר פילוסופיה פרפורמטיבית המניחה תדיר את קיומו של קהל ובמה היסטורית משתנה שבה מבוצעים רעיונות פילוסופיים המופשטים. מבחינתו, ההיסטוריה אינה רצף ליניארי של רעיונות, אלא קרנבל מתוזמן של הבדלים הנע בין צורות שונות של שיח7. –