תקציר דמות הערבי בספרות העברית זכתה למספר מחקרים ונכתבו עשרות מאמרים בנושא. המחקר הראשון שהסתמכתי עליו, הוא מחקרו של אהוד בן עזר, שסקר יצירות ספרות, כתבות עיתונאיות  ומסות, החל מתחילת  המאה ה-19 עד שנות ה-90 של המאה העשרים.  מחקר שני, הוא מחקרו של אדיר כהן, שיצא בספר "פנים מכוערות במראה" והתפרסם ב-1985.
המחקר עוסק בהשתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים. מחקר שלישי,  הוא מחקרם של יהושפט הרכבי, יהושע פורת ושמואל מורה,  שחקרו את הסכסוך ערב-ישראל בראי הספרות הערבית. את יחס הספרות העברית לדמות הערבי אפשר לחלק באופן גס לכמה תקופות:
א.      הספרות העברית החדשה – (החלה ברבע הראשון של המאה ה-19 עד פרוץ ה"פרעות בנגב" ברוסיה בשנת 1881). בתקופה זו לא היתה התייחסות אל הערבים תושבי הארץ. ארץ ישראל נראתה מרוחקת ולא העסיקה את סופרי התקופה.  הספרות ביטאה את המאבק בין היהדות האורתודוכסית לרעיונות החילוניים, שחלחלו עם רעיונות ההשכלה באירופה.
ב.      ספרות התחייה (סוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20) סגדה לדמות הערבי הבדואי שהפך מושא לחיקוי. הוא סימל את תמצית האידיאל  אליו שאף היהודי הגלותי.  הבדואי, באורח חייו, סימל את חיי העם היהודי הקדום בארץ ישראל והלהיב את דמיונם של הסופרים באותה עת.  הספרות העברית ביטאה  רצון להתמזג עם יושבי הארץ ולחיות עימם בדו-קיום בשלום.
ג.        ספרות תש"ח התאפיינה בהעלאת דילמות מוסריות ביחס לטוהר הנשק, נגעה בפער בין האידיאולוגיה הסוציאליסטית והמוסר הציוני ההומני, לבין הצורך להכריע בשדה הקרב.  ד.      ספרות שנות ה-60  – התאפיינה בתחושת מצור ואמביוולנטיות.  דור הסופרים ראה בערבים סיוט קיומי מצד אחד ומצד שני חש תחושת אשמה כלפיו. ה.      התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, תקופה, שבה שני העמים חיו אחד ליד השני והחלו להכיר אחד בזכויותיו של השני.
בעשור האחרון של המאה העשרים, פרצה האינתיפאדה הראשונה. השנים הללו עד ימינו, היו והינן עקובות מדם, הסכסוך התגבר ויצר תחושה של חוסר מוצא.  תקופה זו עדיין לא נחקרה. יש להניח שהשפעותיה יבואו לידי ביטוי בספרות בשלבים מאוחרים יותר. מעבר לסקירה הכרונולוגית, אתייחס לספרות שנכתבה על הבדויים באופן ישיר, ע"י ישראלים, שחיו בקרבם או בשכנותם, למדו את אורחות חייהם  ותיעדו אותם. חלק מהספרים נכתב עוד טרם קמה המדינה, בתקופת המאורעות (1929), בעת הקמת ההתיישבות בנגב ולפני מלחמת השיחרור, חלקם נכתבו אחרי מלחמת ששת הימים, התייחסו לבדואים שחיו בחצי האי סיני והיוו מקור מידע חיוני, שכבר קשה היה להשיגו בארץ, עקב השינויים תרבותיים ואחרים שחלו במגזר הבדואי בישראל. הכתיבה על הבדויים נעשתה לרוב מתוך גישה אוהדת ומקבלת, אך אוזן מוסיקלית וניתוח זהיר של הטקסטים מגלים יחס דו-ערכי.  בפרק נפרד אביא ניתוח ספרותי לסיפור "נוודים וצפע" של עמוס עוז, כאשר הדגש בניתוח יהיה ההתייחסות לבדואי או לערבי ופחות להיבטים ספרותיים אחרים.  בפרק הסיכום אציג את מסקנותי ביחס לדמות הבדואי בעיני הספרות העברית.   אבחן גם את שאלת המפתח, האם הספרות משקפת חיים או יוצרת חיים.  האם הספרות העברית השפיעה על היחס של היהודים אל הערבים או להפך, הספרות שיקפה את המתרחש ושמשה בבואה למציאות.