בשנים האחרונות הפכו איגרות חוב מגובות בנכסים לאחד המכשירים הפיננסיים החשובים בשווקי ההון בעולם נוכח היתרונות הגלומים בהן למנפיקים ולמשקיעים כאחד, וסוגיה זו הפכה מוקד לדיון בקרב אנשי שוק ההון ורשויות הפיקוח השונות. על אף היקפו של שוק זה בעולם, ניתן לומר כי איגוח נכסים עודנו קורא תיגר על התפישות המקובלות בתחומי המשפט, החשבונאות, המימון והרגולציה, ומעורר בשל כך שאלות סבוכות במיוחד. כאשר ישראל נמצאת בפיגור ביחס לעולם המערבי בעיקר בשל היעדר חקיקה בנושא.
הבסיס של עסקת האיגוח הינו הפרדה משפטית של תזרים צפוי, אריזתו והנפקתו על מנת להפוך אותו למזומן, יישומי לגבי כמעט כל תזרים שניתן להעלות על הדעת. ובעולם הרחב מבוצעות עסקאות איגוח של תקבולים עסקיים (receivables), תשלומי ליסינג לרכב, ציוד ומחשבים, החזרי משכנתאות, הלוואות שכר לימוד ושוברי כרטיסי אשראי, כדבר שבשגרה. אולם בעוד שהעקרונות העסקיים הבסיסיים זהים, מחייב כל סוג של תקבול התמודדות מיוחדת הן ברמת סוכנות הדירוג הן ברמה המשפטית והן ברמה החשבונאית.
בעסקאות איגוח ניתן להבחין בין שני סוגי עסקות עיקריים; איגוח מסוג מכר הרלוונטי יותר לנכסים פיננסיים כגון:משכנתאות, חובות לקוחות, אשראי וליסינג; איגוח מסוג עסקאות מימון הרלוונטי יותר לנכסים ריאליים כגון: ליסינג תפעולי, דמי שכירות ועוד.
עסקת האיגוח יוצרת השלכות מיסוי בשלוש רמות: ברמת היזם, ברמת ה-SPE וברמת המשקיעים. סיווג כזה או אחר של העסקה יוביל לתוצאות מיסוי שונות, ויכול להוות גורם מכריע בדבר כדאיות העסקה.