זכות  האסיר  להתייחדות                                 מבוא
זכותו של אסיר לחירות נשללת ממנו בפסק הדין השולח אותו למאסר ועימה נשללות ממנו אף זכויות הנלוות לה. כן מוגבלות זכויותיו של אסיר בעצם הצורך לניהול תקין של החיים בבית הכלא. ההגבלות החלות על אסירים ביטחוניים, המונעים ככלל בידי אידיאולוגיה, רבות וקשות הן אף יותר שכן, נשקפת מהם סכנה גדולה לביטחון הציבור, לשלומו ולניהולו התקין של בית הכלא. מאידך, יש יסוד לטענה אף שאין להכריע בה – כי הזכות לחיי אישות עלתה במעלת הזכויות להיותה נכללת בכבוד האדם.
מדוע בכלל נמנית הזכות להתייחד במערך זכויות האסיר הבסיסיות? הזכות להתייחדות אסירים עם בני/בנות זוגם/ן הוכרה כאמור באופן ובמידרג ההירארכי של זכויות האדם וניתן להקיש מכוח קל וחומר זכות העמדת הצאצאים ללא התיחדות. כבוד האדם, שנקבע בחוקי היסוד, השתרש במהלך העשור וקנה הוא מקום של כבוד, מכוח חוקי היסוד, אך עם זאת עולה למרבה הצער כי גם השימוש המוגבר במונח שחק אותו באותה המידה. וכמו המימרה הספרותית של ברטולד ברכט- "לשמוע מחדש את רחש הגלים", זו אולי העת להעניק למושג "כבודו של אדם" הַזָרה אם נרצה, לעוררו מחדש ולהרהר במשמעויותיו. בע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא,  פ"ד מג (3)  840 (1989) בעמ' 856 נאמר כי:
"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" ע"א 7155/96 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא (1) 160 (1997) בפסקה 10:
"בעידן בו "כבוד האדם" הינו זכות יסוד חוקתית מוגנת יש ליתן תוקף לשאיפתו של אדם להגשים את הווייתו האישית, ומטעם זה יש לכבד את רצונו להשתייך לתא המשפחתי שהוא רואה עצמו חלק ממנו." כמו כן אצטט את דברי הנשיא שמגר בע"א 5942/92
פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח(3) 837, 842 (1994):
[176] "כבוד האדם, בהקשר החוקתי הוא מושג משפטי, אולם ביטויו המעשי, כאמור,בהוויה האנושית היום-יומית וביחסן של המדינה ושל החברה, ובכלל זה בתי המשפט אל הפרט החי בה. כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש…".
מנקודת מבטו של האסיר, לא מדובר במותרות. בשנות ה-50 טבע הקרימינולוג סייקס (Sykes) את המונח "כאבי מאסר" והגדיר חמש קטגוריות של חסכים שפוגעים באסירים. סייקס שם דגש על יחסי מין וטען שאסיר שאינו זוכה לשכב עם אשתו סובל מפגיעה נפשית ופיסית. הניתוק ממגע אישה, טען סייקס, יוצר בלבול ועיוות של מושג הגבריות ועשוי לעורר באסיר נטיות הומוסקסואליות (אלכסנדר נטע "קשור אותי אהובי" הארץ 2006). לדברי זיוית אברמסון, פסיכולוגית, מטפלת משפחה, המתמחה בטיפול בזוגיות ובמין: "לשלילת יחסי מין לאורך זמן יש השפעה כפולה. מרבית הגברים צריכים להוכיח לעצמם ולסביבה שהם מסוגלים לבצע יחסי מין. אצל גברים יש חיבור חזק מאוד בין הזהות העצמית למיניות, כך שאצל אסירים ללא זכות התייחדות עלולה להיווצר פגיעה משמעותית בדימוי העצמי. מעבר לכך, המגע בין גוף עירום לגוף עירום הוא שמבדיל מערכת יחסים זוגית ממערכת יחסים חברית או אחרת, וללא החיבור הפיסי הזה לא ניתן לשמור בכלא על הזוגיות. מבחינה זו, אפילו אם אסיר מקיים יחסי מין רק אחת לכמה חודשים, מצבו טוב יותר מאסיר שלא רואה את אשתו במשך שנים" (זיוית אברמסון "זוגיות בדרך לשוויון" הסתדרות המורים, גיליון 19, עמ' 33 פברואר 2002). ד"ר אילן בירן, פסיכו-סקסולוג ומנהל המרכז למיניות בתל אביב, עבד במשך שנים בשב"ס, לדבריו, היעדר חיי מין מביא לתופעות קשות של אונס ואלימות: "להיות אסיר זה להיות מסכן, כמעט בכל היבט, ואין ספק שדיכוי המיניות הוא חלק נכבד בכך. כתוצאה מדיכוי היצר, מתפתחות בכלא שתי תופעות מדאיגות, האחת היא התפתחות של 'הומוסקסואליות מצבית', כלומר, מצב שבו נטיות הומוסקסואליות מתפתחות כברירת מחדל, ולא מתוך בחירה. התופעה השנייה היא מקרים של אונס ברוטאלי שבהם אסירים חזקים מנצלים את ההיררכיה ותוקפים אסירים חלשים יותר. כתוצאה מכך יש מין בכפייה וגם זנות מצד אסירים חלשים יותר".
(שם).
שאלת המחקר בעבודה זו בוחנת  את הזכות להתייחדות של אסירים עם נשותיהם, זכות  שנקבעה כזכות יסוד. באיזה אופן היא באה לידי ביטוי והאם אין בה התנגשות עם המאסר עצמו. מרגע שנקבעה זכות יסוד זו יכללו בה כל האסירים השפוטים למאסר עולם או למאסר קצר בכללם אסירים ביטחוניים ואחרים. חשוב  וראוי לציין כי הזכות להקמת משפחה של אסיר אגב היותו שפוט למאסר בגין עבירות ביטחוניות, לא נדונה ולא הוכרעה סופית בפסיקה הישראלית.