מבוא
מדיניות המיסים במדינת ישראל מתבססת בעיקרה על  החוקים והתקנות הבריטיים שנחקקו בשנות המנדט הבריטי, ובכללם חוקי המסים. במהלך השנים בוצעו תיקונים רבים בחוקי המיסים, כאשר כיום "רשת המס" רחבה מאוד וכמעט ולא מאפשרת התחמקות מתשלום מס.
למיסוי מטרות רבות, כאשר אחת העיקריות שבהן היא יצירת שוויון חברתי על ידי חלוקת הכסף מחדש  (ויסות חלוקת ההון באמצעות הטלת מס נמוך יותר על עניים ומס גבוה יותר על עשירים – מיסוי פרוגרסיבי), כאשר לא נתעלם מצורת המיסוי הנוספת, הרגרסיבית, אשר תורמת דווקא להגדלת אי השוויון (רשות המיסים בישראל). ישראל היא מדינה שבה פוטנציאל גדול לאי שוויון בסיסי עקב השסע החברתי- כלכלי, הנובע משליטה של קבוצות אוכלוסיה מסוימות על משאבים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, במקביל לשסעים בחברה הישראלית כגון: השסע העדתי, הלאומי והדתי.
המדיניות הסוציאלית של מדינת ישראל מאז הקמתה היא לדאוג לשיפור הרווחה של כל האזרחים ובעיקר להעלות את תנאי חייהן של האוכלוסיות הנחשלות. ניתן לראות את הביטוי המעשי של מדיניות זו בהתפתחות מערכת שירותי הרווחה שהוקמה במדינת ישראל, ובפרט, המוסד לביטוח לאומי.
מתפקידה של מערכת זו היא להבטיח לאזרח חופש ממצוקה ולמנוע קיפוח סוציאלי. ממשלת ישראל מקצה בתקציבה סכום של כמאה מיליארד ₪ לשירותים החברתיים, המהווים מצרף של שירותים ישירים, המסופקים לאוכלוסיה – בעקר חינוך, בריאות, שירותי רווחה אישיים, שיכון וקליטת עלייה; ושירותים הניתנים בכסף – תשלומי העברה להבטחת הכנסתן של קבוצות שונות באוכלוסיה – אלה קצבאות הביטוח הלאומי למיניהן.  באופן כללי, מדינת ישראל כמדינת רווחה, וכחלק  ממדינות העולם המפותחות, מציגה מדיניות תקציבית המוכוונת לצמצום אי השוויון והעוני (כחלק מן המציאות החברתית-כלכלית). מערכת המיסוי ומערכת תשלומי ההעברה הם האמצעים הישירים שיש לממשלה על מנת להשפיע על העוני ואי השוויון.
בעבודה זו נתייחס להשפעת מדיניות הרווחה ולהשלכותיה של מדיניות המיסוי על רמת העוני והפערים הכלכליים בישראל.